אינויאשה – פרק 9 (חלק א')

השעון המעורר הכחול שלי צלצל, יופי שלושה דקות עברו, לחצתי עליו להשתיק אותו.
אינויאשה לקח את המנה חמה וטרף אותה ברעבתנות ראויה לשמה, ישבתי מולו על האבן מחייכת לעצמי בהנאה, אני אוהבת שאנשים רעבים אוכלים, אבל אני יותר שמחה אם גם אני הייתי יכולה לאכול אני גם נהייתי רעבה.
"קגומה זה באמת טעים" אמר לי אינויאשה בפה מלא.
"אני שמחה בשבילך" אמרתי לו באירוניה, ישבנו באמצע שום מקום כאשר מלא גולגולת ממלאות את הסביבה, אני באמת לא מבינה איך הוא יכול לאכול במקום כמו זה.
"את לא רוצה לאכול קצת גם?" שאל אינויאשה בעודו טורף את כל האוכל.
"תקשיב לי" צרחתי עליו ונעמדתי על רגליי עצבנית ביותר "איך אתה יכול לאכול במקום כזה? מקום של תוצאות מלחמה, לפתע החלטת שאתה רעב, ולקחת הכל מתיק הגב שלי, מה לא בסדר בלסעוד ארוחת צהריים ליד נחל יפה או בשדה פרחים?" שאלתי, התיישבתי על האבן באנחה כבדה.
"אתה כל כך גס!" אמרתי לו.
"אני חייב לומר לך קגומה.." קרא לי מיוגה שישב על השרשרת של אינויאשה "בארץ שלך יש כל כך הרבה דברים נוחים, הייתי בשוק מהאופניים שלך, אבל משהו שיגיד לך מה הזמן עכשיו , ובמבט על דברי האוכל המוזרים שלך" הצביע לעבר השעון, הקומקום והמנות חמות "זה נראה שאתם עושים כל כך הרבה סחר עם זרים מהדרום.."
"ואוו" נעמדתי ליד מיוגה "אתה כל כך חכם" החמאתי לו, סוף סוף מישהו שיודע להעריך את הדברים שאני מביאה מהבית, לא כמו אינויאשה!
"אתה יודע שהמנה חמה הומצאה ביפן?" שאלתי אותו בשמחה "זה נועד לשימוש בחלל"
"בחלל?" שאלו אינויאשה ומיוגה יחד מופתעים.
"כן" אמרתי "אנשים הגיעו לחלל" מחאתי כף אל כף בשמחה "אתם יודעים שהם גם הלכו על הירח?"
"על הירח?" שאל מיוגה.
"איך?" אינויאשה לא הבין.
"בשימוש על ידי טיל" נאמתי להם כמו מורה בבית הספר.
"טיל?" אינויאשה עשה הבעה חסרת הבנה.
"זה כזה גדול" ניסיתי לתאר להם אותו על ידי הידיים שלי "והוא יורה אש מהתחתית, ואז.. קאבום!!" הרמתי את ידי באוויר בצעקה.
הסתכלתי לעבר אינויאשה הוא כבר לא הקשיב הוא היה עסוק בלסיים את המנה חמה שלו.
סובבתי את ראשי לצד בעצבנות, בפעם הבאה אני אלמד על זה יותר שאני אוכל להסביר להם איך זה עובד.
המקום כולו החשיך לפתע "מה זה?" שאלתי בקול מסובבת את ראשי מצד לצד.
"את שם" מערבולת כחולה הופיעה בשמיים "מחזיקה באבן ארבע הנשמות" הקול נשמע ילדותי בניסיון להפחיד.
"שד?" שאלתי בפחד.
"לא!" אמר מיוגה "זה אש שועל".
המערבולת הסתיימה ומתוכה קפץ אלינו בלון ורוד ענקי עם עיניים גדולות, מה זה הדבר המגוחך הזה?
"תביאו לי את זה , או שאני אהרוג אתכם" הוא התקרב לאינויאשה באיטיות, הוא שם את פיו הענק על ראשו של אינויאשה הנדהם.
אינויאשה העיף את ידו וסטר על לחיו של הבלון שעף כמה מטרים קדימה ושינה את צורתו, רצנו במהירות למקום שבו הוא נפל, ילד קטן עם אוזניים מחודדות, שיער ג'ינג'י שאסוף בפפיון כחול, לבוש בחולצה תכלת מעוטרת בציורי מעוינים לבנים ועליה סוודר ללא שרוולים מצמר בצבע חום ומכנסיים כחולות שפשף את הלחי שלו שהייתה חבוטה מעוצמת הנפילה.
"מה אתה עושה?" נעמד הילד על רגליו וצרח על אינויאשה.
הילד התחיל לברוח אבל אינויאשה תפס אותו מהזנב שלו "יש לך זנב?" שאל אינויאשה בקול כשהילד מתפתל כדי להשתחרר ממנו, היה לו זנב עבה בצבע חום בהיר ממש כמו לשועל.
"היי אתה רק שועל תינוק בתחפושת" אמר אינויאשה כאשר הביט בו יותר טוב.
שועל תינוק? כמה חמוד!!
"תן לי לאחוז אותו אחריך" ביקשתי מאינויאשה בשמחה.
"למה את מזדנבת אחריי?" שאל אינויאשה בחוסר הבנה.
אינויאשה עדיין לא הספיק לסובב את מבטו ממני כאשר נפל על הרצפה כשעל ידו מוצב פסל אבן חזק שתפס אותו, מאיפה זה הגיע פתאום?
שמעתי רחשים מאחוריי, הילד ישב על התיק שלי והעיף משם דברים "היי, הדברים שלי" צעקתי בקול.
"הנה זה" אמר הילד בשמחה אוחז בבקבוקון של הרסיסים "רסיסי אבן ארבע הנשמות".
הוא צחק בקול ועף באוויר "עכשיו זה שלי" אמר לנו, המערבולת הכחולה חזרה והוא נעלם.
"הוא נעלם" אמרתי לאינויאשה, שמענו קול צעדים קטנים רץ מאחורינו, גולגולת עם זנב רצה במהירות, רגע.. זה הזנב של הילד! זה הילד בורח.
אינויאשה השתחרר מהפסל והכין את האגרוף שלו בעצבים וחבט בכוח במוחו של הילד.

"קוראים לי שיפו" הילד ישב על הרצפה עם חבטה ענקית במוח מהאגרוף של אינויאשה משלב ידיים בעצבים, ריססתי לו ספריי שירגיע לו את החבטה על הראש.
"למה אתה רוצה את רסיסי האבן?" שאלתי אותו.
"כדי לנקום.." לחש "לנקום על אבא שלי"
"אבא שלך נהרג?" הרגשתי כל כך עצובה בשבילו, הוא כזה קטן.
"אממ" המהם אינויאשה "אז אתה רוצה לרכוש כוח על ידי שימוש ברסיסי האבן?" שאל בספק, הסתכלתי על אינויאשה בעצבים , למה הוא כזה מטומטם לפעמים, זה רק ילד שאבא שלו נהרג, מה קשור כוח עכשיו? התחלתי להתווכח איתו על הטיפשות שלו כשלפתע צעקה מכיוון שיפו נשמעה סובבנו את ראשנו לעברו "אתם מקשיבים לי בכלל?" צרח, מתי הוא אמר משהו?!

רכבתי על האופניים שלי כאשר שיפו יושב על תיק הגב הצהוב והענקי שלי (בטח עם כל הדברים ששמתי שם הוא עומד להתפוצץ, אני באמת מתפלאת איך זה עדיין לא קרה) כאשר שיפו מספר לי על אבא שלו.
"מה?" שאלתי אותו בקול "אבא שלך החזיק ברסיס מהאבן?!"
"השניים שהרגו אותו הם מסתובבים והורגים שדים שמחזיקים ברסיסי האבן" ענה לי בנחרצות.
"שניים?" עצרתי את האופניים בהפתעה.
שיפו הנהן בראשו "אחי הרעם" אמר לי את שמם.
אינויאשה נעמד על העץ מעלינו בשילוב ידיים "אחי הרעם?" שאל בעצבים.
"אתה מתכוון היטן ומאנטן?" שאל מיוגה שקפץ על כתפו של אינויאשה, הוא שילב את ידיו במחשבה "שמעתי שהם ממש פרועים והוללים, האחים הרשעים הללו"
"אז מה?" גיחך אינויאשה "אם נשמיד אותם נקבל כמה רסיסי אבן בבת אחת".
"היי" קרא לו שיפו מלמטה "אל תגרום לי לצחוק, אתה לא תוכל לקחת את הרסיסים מהם, אתה רק חצי שד לא? אני יכול להריח את האדם שבך.. רק חצי שד אתה צריך להישאר מחוץ לעניינים של שדים רגילים" זלזל בו, נראה לי שכרגע שיפו עשה טעות גדולה.
"שיפו, זה לא דבר יפה לומ.." התחלתי לומר לו, אבל אינויאשה הקדים אותי וכבר קפץ מהעץ והחטיף מספר אגרופים כואבים למדי לשיפו הצורח.
"אינויאשה" צעקתי עליו, בסך הכל זה ילד לא מחונך צריך ללמד אותו על ידי מילים לא להרביץ לו.
"סליחה! סליחה! סליחה!" ביקש שיפו בבכי.
"רואה?" שאל אינויאשה בחיוך, שיפו הוציא משהו מכיס חולצתו ושם על אינויאשה פסל ענקי בעודו מדביק עליו פתק קדוש, אינויאשה ניסה לשחרר את ידיו בניסיון כושל.
"אה" צחק שיפו ברשעות והצביע על אינויאשה בשמחה לאיד "כל עוד שהקסם נשאר הפסל ששמתי עליך לא יזוז".
"שיפו גם אתה אשם" כעסתי עליו, הוא סובב את ראשו בחוסר הסכמה.
"אינויאשה תפסיק לשחק" התעצבנתי על אינויאשה.
"אני לא יכול להוריד את זה" אמר אינויאשה בקושי כאשר הוא ממשיך בניסיונות הכושלים שלו להזיז את האצבעות מהפסל שעליו.
"אני לא אוהב לעשות טריקים לאישה" אמר שיפו בעודו מסתכל עליי, למה הכוונה שלו? "אבל.. אני צריך שתשני קצת" צרח, הוא קפץ עד אליי ונתן לי סטירה חזקה בראש.
תפסתי אותו בחולצתו בעצבים "זה כאב!" צרחתי עליו.
הוא הפעיל שוב את המערבולת הכחולה שלו שהרחיקה אותי ממנו, הוא קפץ במהירות מידיי "טם טדם" הציג בפניי את הבקבוקון עם רסיסי האבן בידיו, מתי הוא לקח את זה ממני?
"אני אשתמש בזה כדי לפתות את אחי הרעם" חייך לעצמו, והתחיל לברוח עם הרסיסים.
לקחתי במהירות את הקשת והחיצים שלי והתחלתי לרוץ אחריו "תחזיר את זה או שאני אתעצבן עליך" חוצפן קטן, הוא לא מקשיב לי בכלל, המשכתי לרוץ במהירות מוגברת.
שיפו נכנס לשיחים וחשב שלא ראיתי אותו רצתי אחריו כשלפתע ראיתי שד עומד מלפניו, הסתתרתי בין השיחים, היו לו שלוש שערות על ראשו הקירח, וצמה שחורה וקטנה מאחור, הפנים שלו היו ענקיות ומכוערות למדי עם שני נחיריים מחוררות באמצע, שני עיניים דקות ורעות מתחתם משוח פס שחור, הוא לבש שריון של לוחמים, ועל המותניים שלו הוא לבש פרוות שועל.
"מה זה?" שאג "הבן הקטן של השועל שהרגתי" הוא הרג את אבא של שיפו?
הוא טפח על פרוות השועל שעל מותניו "הפרווה של אבא שלך כל כך חמה" פער פה מלא שיניים חדות בצחוק מרושע, הוא שם את אבא של שיפו על המותניים, הוא ממש רשע!
"איך אתה מעז לעשות את זה לאבא שלי?" צרח שיפו וקפץ לכיוונו, הוא העיף אגרוף לשיפו שהתגלגל אחורה בצרחה, בזמן שהבקבוקון עם הרסיסים נפל מכיס חולצתו.
"היי, רסיסי אבן ארבע הנשמות" צרח השד.
שיפו תפס אותם במהירות ונשכב עליהם ממאן לתת לו אותם, השד דרך לו על הזנב "תן לי את הרסיסים או ש.." הוא הוציא אור מוזר מפיו מכוון לשיפו, הוצאתי את הקשת וכיוונתי חץ לכיוונו, האם זה יפגע? יריתי בעצימת עיניים.
כאשר פתחתי אותם החץ היה באפו של השד, הצלחתי?!
שיפו תפס את הבקבוקון וניסה לברוח "חכה" צרח השד והושיט אליו יד.
"אל תזוז!" אמרתי לו נחרצות "או שבפעם הבאה אני אפגע לך ישירות במוח" למרות שאני עדיין לא בטוחה בכישורים שלי אני יכולה לאיים לא? אני מקווה שהוא יאמין, כיוונתי אליו חץ חדש.
"האף שלי כואב" צרח השד בכאבים.
"אל תזוז" פקדתי עליו שוב, "שיפו בוא לפה מהר" קראתי לילד.
שיפו רץ לכיווני והשד התחיל לרוץ בחזרה אחריו "תביא לי את הרסיסים" צרח עליו.
שני רסיסים זהרו לו במצח, אם אני אכוון לשם אני יכולה להביס אותו, כיוונתי את החץ כמיטב יכולתי רועדת כולי.
החץ עף ופגע בראשו כאילו נתקע בקיר ועף הלאה, אופס הייתי צריכה לכוון יותר נמוך.
הוא נגע בראשו בפחד נוראי, ולפתע נפלו שתי שערות מראשו הקירח לרצפה משאירות שערה אחת בודדת, הוא פער עיניים נדהמות והתחיל לבכות בצרחות "השיער שלי, איך יכולתם!!"
הוא הוציא שוב את האור מפיו הפעם במהירות מוגברת.
"זהירות" צרח שיפו "רוצי מפה"
רצנו במהירות כאשר האור החזק הדף אותנו והעיף אותנו למרחק, כל הגוף כאב לי, הכל סביבי התחיל להחשיך עצמתי את עיניי מתמכרת לשקט מהכאב.