הסירנא- פאנפיק על פרסי ג'קסון- הקדמה

היום התעוררתי בהרגשה שזה הולך להיות יום טוב.
כמה טעיתי.
אני לא חושבת שאתם מכירים אותי, אז אני אציג את עצמי: אני אלין ואני חצויה. אני ביתו של אפולו- אל השמש והקשתים.
התעוררתי ליום בהיר, כזה שאפשר לראות כמעט בכול יום במחנה החצויים. היה די חם, אז לבשתי שורט ואת חולצת המחנה והלכתי לאכול ארוחת בוקר. ראיתי שם את אנני ג'קסון, בתם של פרסי ואנבת', יושבת לבד בשולחן של ביתן 3. כשהיסתכלתי על השולחן של ביתן 9, ראיתי את סמי ואלדס, בנו של ליאו ואלדס, צוחק עם כול החברים שלו לביתן.כן, תסמכו על סמי שיעשה לכם את המצב רוח. אנני וסמי הם החברים הכי קרובים שלי. וגם לילי, בת האדס, למרות שלא ראיתי אותה הרבה זמן…
"היי, אלין, שוב חולמת בהקיץ?" שאל מישהו מאחוריי.
"סמי! הפחדת אותי!" אמרתי. הלב שלי החסיר פעימה, כמו כול פעם שאני מסתכלת עליו. התלתלים שלו, שמקפצים עם כול צעד… והעיניים, האחת אדומה והאחת חומה מאז התאונה שלו…
'תספיקי' אמרתי לעצמי. אל תחשבי על התאונה שלו, את יודעת שזה עדיין מציק לו. אל תחשבי עליו בכלל, אם את לא רוצה להתקע שם, בוהה בו ומזילה ריר. עוד פעם!
"מה קורה? את נראת עייפה. שוב לא ישנת?" שאל אותי.
"סיוטים. זה יעבור, אל תדאג.."
" אהה אוקיי. שמעת משהו מלילי?" שאל. 'אז אני לא היחידה שדואג לה', חשבתי.
"לא. אני צריכה ללכת לשיעור שלי אז…"
"אהה אוקיי. תהני!" אמר. הוא נישק אותי על הלחי והלך. יופי סמי, בגללך לא הצלחתי להתרכז בכול השיעורים. הוקל לי כשארוחת הערב הגיעה.
ומשם, כול הבעיות רק החלו.