הסירנא- פרק 33

~5 שנים מאוחר יותר~
להתעורר לקול מחבתות נופלות וסירים מקרקשים זה לא בדיוק דרך טובה להתחיל את הבוקר.
"סמי!" צעקתי לו בכעס.
"סליחה!" שמעתי צעקה מהמטבח. קמתי בכעס, לבשתי בזריזות את אחת החולצות שמצאתי זרוקות על הכיסא, והלכתי למטבח.
רק בשביל אלה שלא מעודכנים, עברו 5 שנים מאז מסע החיפושים ההוא. אני וסמי גרנו ביחד בביתו, זה שהתארחנו בו במסע החיפושים שלנו.
המטבח היה אסון. חוץ מזה שאחרי שסיימתי להכין אתמול את העוגה לכבוד יום ההולדת של אלינה ופרשתי למיטה מבלי לסדר, הסירים והמחבתות שנפלו לא תרמו למחזה.
באצמע הבלאגן עמד סמי. "אני מאשים את לילה!"
נאנחתי. במהלך חמשת השנים האחרונות, סמי כמעט ולא השתנה- אותם עיניים, אחת חומה ואחת אדומה (עמומה, ולא מפחידה כמו שהייתה פעם), שיער חום-שחור מתולתל, עור קצת חיוור. הוא אמר לי שהוא תמיד ישאר חיוור, תופעת לווי בגלל מותו. הבעתו הייתה מופתעת, אפילו קצת מפוחדת. המראה הזה, ביחד עם שיערו הצבוע באדום, קצת הצחיק אותי.
התחלתי להרים את הסירים ולהציב אותם בחזרה במקומם, אבל סמי עצר אותי. "אני הפלתי, אני מרים."
חייכתי אליו. "חשבתי שאתה מאשים את לילה."
שנינו צחקנו. חייכתי אליו, והוא חייך אלי. לילה הייתה העורבת של סמי, זאת שהוא קיבל מאימו. לרוב היא הייתה עפה בחוץ,אבל כשהיא הייתה רעבה היא הייתה חוזרת בחזרה לבית.
״אממ… אלין? אין לנו תוכניות להיום בערב, נכון?״ שאל סמי בחשש. הבטתי בו בבלבול. ״לא שזכור לי…״
״חברה שלי מהחטיבה מארגנת היום בערב פגישת מחזור. היא הזמינה אותי לבוא, וחשבתי שאולי את תבואי איתי…״ קולו נחלש בסוף, מצפה לתגובתי. משכתי בכתפיי. ״אין לי בעיה עם זה.״ אמרתי.
הוא חייך אלי, ונישק אותי בלחי. "היום בשמונה," הוא אמר. ואז הוא יצא מהדלת הקדמית.
נאנחתי, ממשיכה להרים את הסירים שנפלו. פיזמתי לעצמי שיר שאני אוהבת, כשמשהו בצבע שחור נחת על כתפי.
"לילה…" רטנתי, בזמן שהעורבת השחורה ניקרה לי את האוזן.
אחרי שהרמתי את כול מה שנפל, הלכתי להתכונן. פגישת מחזור… כשאני הייתי בת 23, לא היו דברים כאלה. הייתם נפרדים, ושומרים על קשר.
לאן הדרדרנו….
הסתכלתי במראה, מנסה לבחור בין השמלה הסגולה, או השחורה. האם השתנתי בשנים האחרונות? הו כן. קיצרתי את שיערי הבלונדיני, והוא נפל ברכות על כתפי. במקום הפסים הורודים שהייתי נוהגת לעשות, עשיתי פסים סגולים. עיניי הכחולות-ירוקות שינו את צבעם לירוקות, וצלקת קטנה נחה ליד עין ימין שלי. גבהתי במהלך השנים, אבל כשאת חיה יותר מ-200 שנה…
"אני מעדיף את הסגולה." אמר קול מאחורי. חייכתי למשמע קולו הרך של סמי. הוא שיחק עם עצבעותיו, כמו שהוא עשה תמיד כשהיה מתוח. טוב, לא רק כשהוא מתוח.
"אז אני אלבש את הסגולה." שמלת סטרפלס בצבע סגול כהה, כשבקצה היא משחירה. זו אחת השמלות החדשות שלי, ולא חשבתי שיצא לי ללבוש אותה. סמי הביא לי נשיקה קטנה על הלחי, ויצא מהחדר.
6 בערב. אני צריכה עוד לסדר את השיער, לעשות מניקור, לבחור תכשיטים מתאימים, לאפר את עצמי קצת, לברר איפה המקום, להאכיל את לילה…
6 וחצי. איפה סמי?
7 בערב. הערב מחשיך במהירות, ועדיין לא סיימתי לסדר את השיער.
"אלין! את מוכנה?" צעק סמי מהסלון.
"שניה!" צעקתי לו בחזרה. יש לנו מרחק של חצי שעה נסיעה, ועד שנמצא את המקום יעברו עוד רבע שעה. אנחנו חייבים לצאת עכשיו.
"אז את מוכנה?" שאל סמי. הנהנתי לעברו, והוא חייך חיוך מתוח לעברי. הוא ניסה להסתיר את זה, אבל הוא היה מתוח מאוד. אולי בגלל שזה עשרה שנים הוא לא פגש אף אחד מהכיתה שלו. יכולתי להבין את ההרגשה שלו. אבל זה בין הדברים היחידים שהוא לא סיפר לי- איך הוא היה בתקופת החטיבה.
"זה היה ממזמן, אני כמעט ולא זוכר את זה." הוא היה מתחמק כול פעם מחדש.
הנסיעה עברה כמו תמיד- כמעט נדרסנו פעמיים, סמי נסע בכיוון ההפוך, ופעם אחת עברנו את המהירות המותרת. אני לא בטוחה איך סמי קיבל רישיון נהיגה, אבל אני חושדת שהיה קשור לשם הערפול.
"שמאלה. תמשיך ישר, ועכשיו ימינה. ימינה! תמשיך ישר, ואז פנה שמאלה. עוד פנייה אחת ימינה, ואנחנו מגיעים," אמרתי בהקלה. כבר די נמאס לי מהנסיעה, ואם להודות, הבניין שעמדנו מולו היה מאוד מרשים.
המבנה היה גדול, והיה נראה שהוא עומד שם הרבה שנים, אבל שופץ הרבה פעמים. הוא היה צבוע בכחול עדיין, והוא קושט במיוחד לכבוד הפגישה. בחוץ עמדו כמה אנשים, והם דיברו זה עם זה.
"הנה מישהו שלא ראיתי הרבה זמן." אמר קולה מאחוריי. הסתובבתי, וראיתי מישהי בת גילי- שיער חום מתולתל, עיניים ירוקות. נראה שסמי מזהה אותה, כי הוא צעד קדימה וחיבק אותה.
"שרה! התגעגעתי!" הוא קרא.
מי זו שרה? רציתי לצרוח על סמי. אף פעם לא אהבתי שבנות אחרות מסתכלות על סמי, ובטח לא אהבתי כשהוא מחבק אותן. אני קנאית, מה לעשות.
"אלין, תכירי, זאת שרה. שרה, אלין." חייכתי חיוך קטן אל שרה, והיא חיבקה אותי.
"השקעתי הרבה זמן באירוע הזה. מה אתם אומרים? רציתי שתבוא, סמי, היית חבר מאוד טוב שלי אז…"
"החטיבה לא הייתה כמה רחובות מכאן?" שאל סמי לפתע.
שרה הנידה בראשה. "עברנו לכאן, כי החטיבה נהרסה בשיטפון לפני כמה שנים, ולא נשאר ממנה כמעט כלום."
הוא הנהן בפנים עצובות. ואז שרה הרימה את ראשה והנהנה למישהו.
"אני צריכה ללכת, לסדר כמה דברים… אם אתם צריכים משהו, תפנו אלי." היא חייכה והלכה.
הסתכלתי על סמי. "אחלה חברים היו לך בחטיבה." אמרתי.
"היא הייתה החברה היחידה שלי." הוא אמר בשקט. "אני אפילו לא יודע איך היא עדיין נשארה להיות חברה שלי. אני הייתי הפריק של הבית ספר. אף אחד לא רצה להיות חבר שלי. מאז התאונה, אנשים פשוט לא רצו להיות בקרבתי…"
החזקתי את ידו. "תתרכז בעכשיו. אני החברה הנוכחית שלך, יש לך הרבה חברים ממחנה החצויים. אל תחשוב על מה שהיה. תחשוב על מה שעכשיו, ועל מה שיהיה." ניסיתי לעודדו. הוא הסתכל עלי במבט אוהב, ורכן לעברי.
"את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" הוא שאל בקול חמים.
"אולי נכנס פנימה? קר לי." שכחתי להביא עליונית או ג'קט. הוא כרך את ידו סביב כתפי, ואני נשענתי עליו.
הרושם הראשון שלי מהמסיבה- יקרה. אין ספק ששרה היא עשירה, אם היא הצליחה לארגן את כול זה. רחבת הריקודים הייתה מלאה באנשים -שמין הסתם, רקדו- והמזנון היא ענקי. הכול היה מפואר.
סמי דיבר עם כמה אנשים שהוא הכיר, ואני רקדתי עם אנשים אקראיים. אחרי כמה שעות של ריקוד, אכילה, ושוב ריקוד, סמי ביקש ממני לצאת החוצה.
"מה קרה?" שאלתי אותו כשיצאנו.
"אלין, אנחנו כבר יוצאים במשך 5 שנים…"
אוי לא. הוא עומד להפרד ממני. אבל חשבתי שהוא אוהב אותי! איך הוא יכול היה לעשות לי את זה? אני לא מצליחה לראות את חיי בלי סמי. איפה אני אגור? אין לי עבודה, אין לי מכונית, אין לי שום דבר…
"אז חשבתי… התנשאי לי?"
הוא שלף מכיסו קופסא, וכשהוא פתח אותה, ראיתי את הטבעת היפה ביותר שאי פעם ראיתי. ליבי הלם בפראות, ולא זכרתי איך לנשום. הרגשתי כאילו אני נמסה, וכבר לא חשתי קור. לא היה קיים יותר שום דבר- רק אני והוא. עיניי הוצפו דמעות, ואז בשמחה רבה, לחשתי לו כן.
השעות הבאות עברו עלי בהתבוננות בטבעת שסמי הביא לי. הלב שלי עדין דפק בפראות כשנסענו הבייתה. אני לא זוכרת מתי נרדמתי, ואיפה, אבל אני זוכרת שהתעוררתי באמצע הלילה, ופשוט בהיתי בטבעת. הטבעת המדהימה ביותר שאי פעם ראיתי.
סגולה עם עיטורים זהובים.