הקרב על החרב- פרולוג

"עשיתי את זה?" שאלתי את הגבר שישב בצד השני של החדר. הוא הניד בראשו.לשלילה? להסכמה? מרוב תשישות וכאב לא יכולתי להבין. מוחי לא עבד, והרגשת הרקיבות התפשטה בכול רחבי גופי, כמו נגיף. הוא קם.אותו החיוך המריר התפשט על פניו, כאילו מישהו בא ומרח אותו. הוא הסתובב עם גבו אליי וצקצק בלשונו. ניסיתי לקום על מרפקיי, לחזיק את עצמי מעל המיטה. אבל כאב חד ופתאומי זחל במורד ידי הימנית, ובמהירות הפלתי אותה על המיטה, מבט מופתע הופיע על פניי והבטתי בה. היא הייתה מכוסה בטחב, ומעליו נחה רצועות עור כבדה ורכה, שהידקה את הטחב על ידי. יא הייתה מקופלת בתשעים מעלות, מחוברת במין מתלה בד זוהר אל צוארי התפוס. נעזרתי בידי השנייה ונדחקתי אל הקיר שמעד מאחורי מיטתי, ונשענתי עליו.
"נו, אתה בוחן את פצעייך?" נימתו הייתה מלגלגת. קול נחרה יצא מפי. "אתה היית מעולף יומיים, וכולם רק רצו אלייך, חיבקו אותך, התפללו לישו שתחזור"
הנדתי בראשי. "ברצינות. עשיתי את זה?" נימת קולי הייתה קצת יותר ממאוכזבת. כי הייתי די בטוחש לא עשיתי את זה. ושנכשלתי, והייתי חצי מת וחצי גוסס במיטה הזו, אני מטה את ראשי אל הכרית שלי, שכולה הייתה מלאה דם, כאילו הראש שלי דימם, ואני מעביר את אצבעותיי על פניי, מרגיש שריטות עמוקות בלחיי, ואת המצח, מלא החבורות, לשווא.
משהו קרקש, והוא הסתובב אליי, מתחיל להתקרב אליי. "אתה. אתה הנער מהכפר" 'אני נער?' מיד עלתה בראשי השאלה 'אני לא.. גבר?' אבל מיד ראשי התפנה לדבריו, "זה שתמיד היה חסר כול עצמאות, והדבר היחיד שיכולת לעשות לבד זה להשיג גברת לילה" הוא ירק, צצעדיו מתקרבים אל מיטתי יותר ויותר. נשקחתיא ל הכיר, מחליק על מצעי המיטה מלאי הזיעה שלי, וכמעט נופל על היד הנקועה שלי, אבל אנ הבה יותר מוטרד ממה שהוא אומר עכשיו "זה שתמיד היה תלוי באחרים, והאמי בעצמו יותר מידי" הוא היה שלושב צעדים ממני "זה שראה את אימו מתה, מול פניו" התקבצתי במקומי 'המקום המושלם להזכיר את זה, הא מרלין?' שאלתי את עצמי, אבל הייתי מופחד מידי בכדי להגיד דבר מה, עיניו החומות והגדולות כמעט בלעו את פניו, והיו פעורות לרווחה, כמעט זועמות, משוגעות. אפו העקום בדרך כלל איכשהוא נראה ישר, ושפתיו הגדולות היו מקובצות. ראשו הקירח היה יציב. ורק רגליו נעו, מזיזות אותו אליי, עם הדבר המ המקרקש מאחורי גבו. משהו חלוד, יכולתי שלמוע לפי הצליל, משהו.. משהו…. לא. הוא צוחק עליי. "הוא.."הוא הוציא את הדבר מאחורי גבו, והניח אותו על המיטה שלי, על רגליי המכוסות בשמיכה, שמיד התכסתה בכתמי חלודה כתמתמים. הבטת בזה בפליאה.
"המלך של בריטניה". בפעם הראשונה בחיי שמעתי יראת כבוד בקולו של מרלין. פעם ראשונה. וכנראה דם באחרונה.
"עשיתי את זה". אני אומר עלצמי. חושב לעצמי. אני לוקח את החרב בידי ומעביר עליה חתיכת בד מגואל בדם שאני מוצא ליד ראשי על המיטה, וזורק אותו. חושף חרב רעועה, עתיקת יומין, שעמדה להתפרק לי בידיים.
"אתה עשית את זה" הוא אמר.
"עשיתי את זה!" צעקתי, צחוקי הדהד בחלל החדר, הכאב נשכח, וכך גם כול דבר אחר, הרגעים המפחידים שקרו מאז שהגעתי למורנלוט, נלעממו לכמה שניות, ונתנו לי לשמוח.
"אתה, המלך ארתור בן-הדרקון, אתה, אתה מלך בריטניה!"