סירנא- פאנפיק על פרסי ג'קסון- פרק 1

כשהגעתי לשולחן של בני אפולו, ראיתי את אלינה מתחילה לאכול.
אלינה היא בת אפולו כמוני והיא היחידה שנשארה במחנה כשהתחילה שנת הלימודים. היא בת 17, בדיוק כמוני, והיא ג'ינג'ית מנומשת. התחברנו ישר ומאז אנחנו החברות הכי טובות. אין בינינו שום סודות, חוץ מאחד שלי שאותו אני לא מסכימה לגלות…
'תפסיקי לחשוב על העבר ותחשבי על ההוה'. אמרתי. אי אפשר לשנות מה שהיה, וגם אם אפשר, לא הייתי משנה.
התחלתי ללכת לעבר המדורה כדי להביא לאלים מנחה, ומשהו תפס את עיניי. סמי. הוא הלך בנחת, אבל ראיתי שהוא היה מתוח. הוא ראה אותי, נופף לי, והתחיל לדבר עם חבריו לביתן- 3 סה"כ. נופפתי לו בחזרה והלכתי אל אלינה.
אחרי כמה דקות של דיבורים, שמעתי שירה. שירה יפה, כזו שאתה רוצה לשמוע שוב ושוב…
הסתכלתי על כול שאר החצויים וראיתי שגם הם שומעים את השירה.
"מה זה?!" שאל אחד.
"בטח עוד בדיחה של סמי. נכון סמי?"
אבל ראיתי על סמי שהוא לא נמצא שם. הוא הסתכל על האגם, כאילו שוקל ללכת לשם או לא. הוא נראה מפוחד, עם הבעת אימה על פניו…
ואז צעקה נשמעה מכול עבר, והשירה נקטעה.
"מה קורה כאן?!" לחשה לי אלינה. היא נראתה מבולבלת, בדיוק כמו כול אחד. אבל בניגוד לכולם, לא היתה לה הבעה של פחד. משכתי בכתפיי, ופניתי להביט בסמי. לפתע לא ראיתי אותו. ואז איתרתי אותו, הולך אל האגם בהיסוס, והיד שלו עולה בלהבות. לא נבהלתי מזה, ידעתי שזה כישרון שהוא ירש מאביו. אבל בכול זאת החלטתי לגשת אליו.
"סמי!" צעקתי אליו. הוא לא הסתובב והמשיך ללכת כמו מקודם. קמתי והתחלתי ללכת. אלינה ראתה את זה והתחילה ללכת אחרי. היא הבחינה בסמי ולא שאלה. ואז התחדשה השירה.

-נקודת מבט של סמי-
אחרי שנגמרו לי השיעורים, הלכתי אל ביתן 9, בתחושה שמשהו רע עומד לקרות. נשכבתי על המיטה שהייתה פעם המיטה של אבי, ונרדמתי, נותן לזכרונות להציף אותי. בהתחלה ראיתי את אבא שלי מלמד אותי איך להשתמש בכלי עבודה. החלום השתנה, וראיתי את עצמי עומד במוסך שלנו. בליל התאונה. אבא שלי ביקש ממני להביא לו שתייה מהמכונה בחדר הסמוך, ובנתיים הוא ינסה לתקן… משהו. כבר לא זכרתי.
הלכתי לחדר הסמוך, והוצאתי את הכסף. פתאום שמעתי שירה. המחשבה הראשונה שלי הייתה 'אבא מזייף כשהוא שר'. אבל התחלתי להבין שזה לא אבא שלי. שמעתי את הדלת ננעלת, והידיים שלי עלו באש.
בהתחלה נבהלתי, אבל כשראיתי שזה לא שורף אותי, נרגעתי. פניתי לדלת ונזכרתי שהיא נעולה. התחלתי לצעוק לאבא שלי, אפילו הקשתי בקוד מורס כדי לוודא שהוא בסדר. אין תשובה. לאט לאט החדר התחיל להישרף, והתחלתי להלחץ. מה קורה כאן? פתאום שמעתי קול מדבר- קול רך ונעים, בדיוק כמו המנגינה. "אני מקווה שאתה תשרוד. אתה החתיכה החסרה בפאזל שלי…."
ואז הכול נהיה אדום, אבל לא לפני ששמעתי את אבא שלי לוחש לי: " תברח…"
ואז התעוררתי, שטוף זיעה ורועד.

אחרי שהתקלחתי, התחלתי ללכת אל המדורה. כשהגעתי, ראיתי את אלין מביאה לאלים מנחה. היא עדיין הייתה בבגדים שלבשה בארוחת הבוקר, והייתי צריך להודות: היא נראית מדהים. נאנחתי. כול פעם אני חושב שהיא נראית מדהים, אבל אין לי אומץ לבקש ממנה להיות החברה שלי. אני פטטי.
אחרי כמה דקות של דיבורים, כולם קפאו. לא הבנתי מה קורה כאן. מה קרה? הסתכלתי מסביב ולא ראיתי כלום. פתאום שמעתי את השירה. אותה שירה ששמעתי בליל התאונה! ואז האישה שדיברה אלי אז, דיברה אלי גם עכשיו: "לך לאגם… לך לאגם…" הסתכלתי על האגם. אני ידעתי שזו מלכודת, אבל הרגשתי שאני רוצה ללכת לשם, להרגיש את המים תחת אצבעותיי, הקור של המים…
קמתי, התחלתי ללכת, ואז הכול מעורפל.