ציפורן אדומה. 12.
זה ממש קצר, אני יודעת. אבל רציתי להשאיר אותכם במתח.
————
פרק 12:
איך נרדמתי שוב? איך? אפילו לא עצמתי את העיניים. אולי עצמתי קצת ואני לא זוכרת.
אז קיצור- נרדמתי. והפעם לעשר שעות.
לא היה לי חלום, תודה לאלים. אבל הרגשתי שאני צריכה עוד רמז, קצה חוט.
בינתיים יש לי את הבחור השחור המפחיד והבן אדם שנחטף.
מעניין מתי זה קרה בכלל. מעניין אם השומר עזב אותי. בינתיים הוא לא אמר לי כלום. רק שלח לי מפלצות מפחידות.
החלטתי שאני הולכת לארמון של זאוס, לספר לו הכול. גם עם שומר בתוך הראש וגם בלי. אני חייבת לספר את זה.
עצמתי את עיניי ודמיינתי את עצמי עפה. באמת מצאתי את עצמי מתרוממת. כיוונתי לארמונו של זאוס, רק הבעיה העיקרית הייתה, שלא מצאתי אותו. זה היה מאוד מוזר. בדרך כלל אני מוצאת אותו בקלות. אני אפילו לא מכוונת. אז החלטתי ללכת להר האולימפוס. גם אותו לא מצאתי. ניסיתי לחפש מישהו, משהו.
הרגשתי אבודה בשמיים. היה כבר צהריים, לא היה לי כוח לכלום. כל כך רציתי לנחות על האדמה, אבל התאפקתי וישבתי על ענן שבתוך דקה התפורר. אז עזבתי אותו והלכתי לאחר.
כול כך הרבה עננים התפוררו, שהשמיים היו כבר ריקים מעננים. החלטתי עם המזוודה בידיי, לעזוב למקום אחר. למקום שבו האלים מתגוררים בו.
הדבר הראשון שחשבתי היה יוון. אבל אני באמריקה, איך אגיע ליוון?
הדבר השני היה איטליה. בגלל האלים הרומאים וכול זה. גם זה לא היה לי הגיוני.
הדבר השלישי היה מצרים. אותו דבר, רחוק מדי.
לא היו לי יותר רעיונות. איך בכלל זאוס הגיע לאמריקה? איך בתוך כמה דקות הגעתי להר האולימפוס? משהו לא הגיוני פה.
לבסוף נחתי באדמה. המשכתי ללכת וללכת, עם כובע על הראש, שלא יזהו אותי כמעופפת ברחוב.
בעטתי באבן אחת כל הזמן, זרקתי עלייה את הכעסים שלי.
הגעתי ללוס אנג'לס. כולם עברו מולי בכבישים, במדרכות, במכוניות. העיר הייתה מצופה באנשים.
הייתה צפיפות איומה וכול הזמן נתתי לאנשים לעבור, שלא נתנגש.
הפעם מישהו התנגש בי. הוא הגיע משום מקום. הוא היה מוכר לי בצבע עור ובצורת השיער.
הפוני השחור שלו הסתיר את עיניו וצבע עורו היה חיוור. הוא היה ממש מוכר לי.
"סליחה." פלטתי. הוא התעלם ממה שאמרתי. "אוקי.." אמרתי ועמדתי לעזוב אותו. הוא אחז בידי בחוזקה.
"מה יש לך?" נבהלתי.
הוא לא ענה והמשיך לאחוז בי.
"תפסיק!" הטפתי לו.
הוא שוב לא ענה. ניסיתי להשתחרר ממנו, צעקתי שיתייחסו אליי, אף אחד לא עונה לי. המצב הזה היה מוכר לי מדי. אז, נזכרתי.
"אתה.. אתה אתה!" הצבעתי עליו. הוא חייך חיוך ערמומי.
"מה אתה רוצה עכשיו?! אני סך הכול בת אדם רגילה, שרוצה לחיות את החיים שלה!" הפעם הוא ענה.
"את לא בת אדם."
"אני.. לא?" לרגע האמנתי לו.
"לא." הוא הזיז את הפוני שלו ואז ראיתי את עיניו השחורות עם הכוכבים. ניסיתי להתרחק ולא הצלחתי. היד שלי נעשתה אדומה מהחוזק שלו. החוזק שלו ממש לא היה נראה עליו במראה החיצוני. אבל היה אפשר להרגיש שהוא חזק.
הוא השתיק את פי ביד השנייה וגרר אותי. כאילו אני חטופה עכשיו.
תגובות (1)
לא תמשיכי זה מהמם וכתבתי לך בפרישה את האימייל שלי