קמע הזהב של אפרודיטה| 3

“הגענו, תתעוררי" אמר לי זאק אשר ישב מולי. הסמקתי, הנער המקובל ביותר בשכבה מדבר אלי?
שפשפתי את עיני על מנת לוודא שזהו לא חלום ואני באמת נמצאת בכרכרה אחריי שמפלצת חטפה ילדה משיכבתי, והילד הכי מקובל בכיתה מדבר אלי. הסתכלתי ימינה, על ג'ייק הוא גם ישן "תתעורר" אמרתי ודקרתי אותו בצווארו עם האצבע המורה שלי.
ג'ייק התעורר בפיהוק גדול. “זהירות אחי, שלא תשאב את כל הכרכרה לפה שלך" אמר זאק.
“ג'ייק בהה בי, ואז שמעתי את קולו אומר "למה הוא קורא לי אחי? ממתי?” הקול היה קולו של ג'ייק אך שפתיו לא נעו כלל.
“לא יודעת מה קרה עכשיו, אבל הכל מוזר לי" חשבתי, וג'ייק הסתכל עלי בפליאה.
“אמ… אולי תפסיקו לנעוץ זה בזו מבטים?” ביקש זאק.
“כן" אמרתי והסתובבתי.
יצאנו מהכרכרה איזשהו איש שמנמוך ומוזר ניגש אל בקי, ולחש לה משהו לאוזנה. “כן" היא הנהנה.
“תלמידים, אתם תשארו פה, אני הולכת לישיבה לבדי. בבקשה אל תשתוללו.” אמרה והלכה.
“הי! יש שם חנות" אמרה איימי.
“בואו…” אמרה וכאילו שכושפנו, כולנו עקבנו אחריה.
נכנסנו לחנות, זו הייתה מעין חנות מזכרות.
הסתכלתי סביבי, כולם התפצלו.
המשכתי לסרוק את החנות, ופתאום ראיתי חפץ שנראה לי מוכר מאוד
ראיתי כדור בדולח קטן עם נצנצים בתוכו, כזה שכשמנערים, זה נראה שהנצנצים נוחתים כמו שלג על מה שבתוכו, יש לי כזה בבית זה הדבר היחיד שנשאר מאבא שלי. בתוך כדור הבדולח הזה יש נער צעיר, שהורג ענק.
הסתכלתי על הכדור החזקתי אותו ומיששתי, הוא הזכיר לי את הבית. אמא בטח דואגת, נעלמתי לה, ככה סתם פתאום.
בזמן שהחזקתי את הכדור וניערתי אותו באיטיות, בצבץ במוחי זיכרון ישן;
עכשיו חג המולד, יום קריר וסגרירי בדצמבר. אני יושבת בסלון הגרביים תלויות מל האח, מחכות שיגיעו אליהן כמה מתנות. אני יושבת ומחכה לסנטה, ככה אני חושבת. אני בעצם מחכה לאבא. אני יושבת ומחכה, ואוחזת בכדור הבדולח חושבת על זה שאבי נגע בו, מדמיינת את מגעו, את חומו. אני רק בת שש וחצי בזיכרון הזה, אבל כל כך רוצה את אבא שלי. אני מסתכלת על האח, ורואה לפתע, זוג צעיר, גבר ואישה, האישה צעירה עם בטן עגלגלה, האישה כנראה בהריון והגבר הולך לצידה ומחזיק בידה. אני מזהה את האישה. זאת אמי. והגבר, הוא בוודאי אבי. אני יושבת מול האח, מחזיקה את הבדולח ומלטפת אותו, ובו זמנית בוהה באש. ואז הלהבה חוזרת לעצמה. הזיכרון נגמר. אני מנערת את ראשי. הזיכרון הזה הוא הסוד הכי גדול שלי, עליו לא סיפרתי לאיש.
כל הילדים לקחו משהו, והלכו לקנות.
חשבתי אם לקחת את הבדולח או לא אבל נזכרתי שאני בלי גרוש עלי. הסתכלתי על ג'ייק, הוא לקח חץ וקשת מוזהבים של ארטמיס, ככה לפחות המוכר אמר לו. וזאק קנה חולצה של "אולימפוס שולט". כל השאר יצאו מן החנות כבר וישבו ברחבה בחוץ.
זאק וג'ייק דיברו, אז לא רציתי להפריע להם.
ניגשתי אל צ'ארלי. “הי" אמרתי.
“הי" היא מילמלה לעברי.
“מה קורה?” ניסיתי להיות חברותית.
“הכל בסדר. את לא חייבת להתייחס אלי" אמרה.
“אבל אני רוצה להתייחס אלייך" אמרתי.
“או מיי גאד! את אמרת שאת רוצה להתייחס לצ'ארלי הפריקית הזאת? או שסתם שמעתי.” אמרה קורן.
“כן. אני רוצה להתייחס אליה. לא משנה לי מה תאמרו" הצהרתי בפניה, בעוד אני מגוננת על צ'ארלי.
“טוב. מה שתגידי" אמרה קורן והסתובבה.
צ'ארלי הסתכלה עלי במבט מתפלא, ואני חייכתי אל עצמי. “הוכחתי לה את עצמי. רכשתי חברה חדשה" חשבתי לעצמי.
ג'ייק, אני, וצ'ארלי, הלכנו לפינה רחוקה מהשאר.
ג'ייק נעמד וכיוון את החץ שלו אל התפוח, הוא ירה ופגע בתפוח בדיוק.
“ואו!!!” אמרתי ומחיאתי כפיים.
“לפתע נעמד על בימה גדולה איש שמנמן ונמוך עם רגליי עז.
“כל החצויים שהגיעו היום, שבו בכרכרה שבה הגעתם הנה, אתם נושאים לאסיפת אלים!” הכריז בקול משונה.
הלכנו לעבר הכרכרה והתיישבנו בתוכה.