ענבר 3

14/06/2022 222 צפיות אין תגובות

ענבר הרגישה איך הכוח שלה גדל, היא שמעה קול ניפוץ והתעוררה מיד. היא ניערה ראשה ולרגע קט לא זכרה איפה היא. היא הייתה מבולבלת אבל היא הצליחה עם ההתעוררות להיזכר היכן היא נמצאה. היא הביטה באחיה שניסה לקום וכשל ופחדה עליו. "אדמון? אתה בסדר?" הוא הביט בה כאילו חזרה מהמתים "ענברי?" היא חייכה אליו אבל נידמה שככל שהתקרבה אליו הוא רק כאב יותר ויותר. היא התקרחה ממנו כמו והוא נשם לרווחה. היא פחדה מעצמה "אתה בסדר?" שאלה וכמעט התייפחה מהמחשבה שהיא יכולה לפגוע בו ואין לה שום שליטה. התיישב בנוחות ואמר "הכל בסדר, פשוט ההילה שלך כנראה חזקה מידי עבורי". "הילה?" שאלה בחוסר הבנה. האור הירוק שאפף אותה התחלש אבל כשהביטה בעצמה עדיין ראתה אור אפוף ירוק סביבה "מה זה?" היא ניערה את ידה בתקווה להעלים אותו אבל זה לא שינה. האור ירד מעצמו עם הדקות שחלפו. "ענברי, אמרת משהו לפני שאיבדת הכרה" ניסה אחיה לשנות נושא "משהו בנוגע לרעל?" היא ניסתה להיכנס למחשבה אבל כאב לה הראש והיא אחזה בראשה והתיישבה "יש לי סחרחורת, כמעט כל יום אני רואה נבואות. זה קשה מידי" היא התיישבה על מזרן והביטה מעלה אל הציורים "אני חושבת שראיתי את ההורים של ברקת מתים ביחד עם גופות רבות באולם המלוכה" כשהיא נזכרה בזה היא הביטה באדמון וחיפשה משהו להתנחם. היא חיפשה את המבוגר האחראי שיגיד לה שהכל שטויות אבל המבט שהחזיר לה אחיה. לא זהר וקרן מביטחון וכוונה להגיד שהכל טוב. זה היה נורא. הוא הנהן כאילו המצב מוכן לו וכשהוא הביט אליה והאור הירקרק נעלם הוא קם על רגליו והתכופף על ברכיו לפניה. הוא סימן עם ידיו שתושיט את ידיה והיא הבינה מיד הוא אחז בידיה ואז קיפל את הבד הארוך שכיסה את ידיו. נחשפו על ידיה שריטות קטנות. כמו שריטות שחתול עושה לבעליו. "מה זה?" שאלה "אני לא זוכרת שנפצעתי" היא הביטה בו בבהלה. "כי את לא ניפצת" הוא אמר בקול קודר "ראיית הנבואות שלנו היא… זה לא באמת ברכה. זאת קללה, אם תרצי אפילו אפשר לקרוא לה מחלה. לכל פעולה מחיר. גם לראיית העתיד. זה גובה מאיתנו את העתיד שלנו". היא התחילה לבכות. היא אפילו לא הבינה לה. היא פחדה. פחדה מכדי להביא משהו במילים ונצמדה אל גופו הדל. לא היה בו חום כלל. רק קור וריח אדמה ומוות. אבל היא העדיפה את זה על פני להישאר לבדה. הוא חיבק אותה. ולמרות הקור שהביא אתו היא חשה חום. חום מטוב ליבו "אנחנו שורדים. משפחת בן אליהו תמיד שורדים". זה לא עודד אותה "מה אם אמא ואבא?" הוא חייך בעצב "הם לא מתו בגלל המחלה, אני מבטיח" אבל יכלה לשמוע בקולו את חוסר הביטחון. היא האמינה לו. היא לא רצתה להאמין שהעולם עד כדי כך לא הוגן. היא חזקה. היא ידעה שאם תיכנס לזה היא רק תרגיש רע עם עצמה ולא רצתה. היא רצתה את השגרה. היא רצתה את המשפחה שלה. היא גם רצתה לדבר עם מיס הלפין, להגיד לה שהכל בסדר. היא רצתה לחבק אותה על שהיא כמו האחות הגדולה שאף פעם לא הייתה לה.
אבל לא דיברה. היא נתנה לשקט לשרור. ואז נפתחה הדלת. מיס הלפין הופיעה בכניסה ואמרה "שלום" ענבר יצאה מהחיבוק ואמרה "מיס הלפין!" בשמחה. "את פה" היא רצה וחיבקה אותה. מיס הלפין התכופפה אליה וענבר הביטה בה וראתה שמשהו ישב עליה. אבל היא פתחה את הנושא. מיס הלפין הניחה את האוכל על הרצפה ואמרה "אדמונית, כיף שאת שמחה". אדמון הביט בה במבט שואל "אדמונית?" .באותו רגע זה פתאום נידמה לה מטופש הרעיון לשנות את שמה. "זה סיפור ארוך" אמרה לו ופנתה למיס הלפין "רצית להמשיך?" ."קרה משהו רות?" היא שיחקה בידיה ואמרה באדישות "יש לי משהו לשאול את ענבר " היא הביטה באדמון "בפרטיות" אמרה והוא התקדם לקצה החדר. ענבר הביטה מעלה אל מיס הלפין ושאלה מה ברצונה לומר. "אני רציתי לדבר איתך על ההעברה שלך ללוחמים". ענבר כבר שכחה מהדבר. היא כל כך התרגשה בפעם השנייה שוב להיות בחברת אחיה שהיא אפילו לא נתנה לדבר מחשבה שניה "אני עברתי?" שאלה ופחד היה בקולה. "כן" ענתה בקול חלוש "את חלק מהכשרה של בני 11-18 להיות לוחמים" היא לא הביאה שום חוסר שלווה וענבר לא הצליחה להבין מה יבוא לאחריי "אבל, את תיאלצי לחזור מעלה ולהתמודד עם הנבואות בלי שיגלו אותך. את מסוגלת?". באינסטינקט היא הביטה לאחור. "מה יהיה בגורל אחי?" חשבה ושאלה באותו זמן. מיס הלפין נגעה בכתפה באהדה "זה לא תפקידך לדאוג לו, הוא יהיה בסדר גמור. מפה זאת כבר החלטה שלך. יש לך עד שאחזור להחליט, אחרת אכריז עלייך כחוק כנעדרת ונגמר הסיפור". ענבר ערערה בדבר "אני… זאת הזדמנות ממש טובה" היא הרימה מבטה למיס הלפין "אני לא רוצה שאדמון ישאר לבד. הוא חולה, הוא פצוע, מי ידאג לו?" מיס הלפין ניסתה להרגיע אותה "הכל יהיה בסדר, אני אבקר אותו פעם ביום. אליאור יבוא. את צריכה לחשוב מה את רוצה." מיס הלפין הראתה בה אמון. היא תפחה על כתפה פעמיים והתקדמה לעברו של אדמון. הם דיברו שם. היא שמעה מידי פעם קול רם "אני לא מוכן!" או שהמיס הלפין אמרה דברים קשים "אתה איש חולה!" ומילים קשות יותר. אבל את רוב השיחה שמה בתור מלמולים. "רות אני מודה לך, אבל אני חייב. אני לא יכול בלעדיה" מיס הלפין הפנתה גבה ואמרה "אתה תיאלץ לחכות, שניכם." היא הביטה לענבר בעיניים ואמרה "איש לא יודע איפה היא, אתם חייבים סבלנות". היא לא הבינה מה פשר הכעס של אחיה אבל הוא צעק על מיס הלפין "אני חיכיתי שנים! אני חייב לצאת!" הוא היה גבוה ממנה אבל היא נראתה בריאה וחסונה לעומתו. עורה הכהה היה ניראה בריא כל כך לעומת גופו החיוור. היא אמרה באדישות "אין לך ברירה. לא משנה כמה תכעס" היא התקרבה אל הדלת ואחיה לא היה רגוע יותר. ענבר נעמדה בין מיס הלפין לאדמון והגנה אליה "מיס הלפין היא טובה, למה אתה כועס עליה". מיס הלפין סידרה את חולצתה ואמרה "הכל בסדר ענבר, אחיך קצת נסער. אני מבינה אותו" ענבר לא הבינה אותה "אבל… הוא צועק עלייך, למה אתה צועק עליה" הוא נעמד מולה "את לא תביני אחות קטנה, התשובה היחידה שלנו בחוץ ואנחנו לא יכולים לעשות דבר בגלל שגברת רות לא נותנת לי את המפתח"
ענבר הבינה משהו "אני אנסה" פנתה אל למיס הלפין "אם לא אצליח, תכריזי עליי כנעדרת. אבל אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות". עיני אדמון נפערו והוא שאל "את רצינית?" ענבר לא הבינה למה כעס "אני … אבל… "הוא הביט לאחור כאילו מישהו הסתכל עליו ונאנח "אם את חייבת" אמר בכניעה "אני לא באמת יכול להחליט עלייך" הדברים שלו נשמעו מכאב עמוק אבל משום מה ענבר לא הייתה בטוחה שהוא דיבר אליה במלוא מילותיו. "אחי.." פנתה אליו "אני בסך הכל מנסה" הוא גנח בכאב ואמר "זה לא באמת קשור אלייך" וכשל למזרון. הוא דחף לעצמו יד לפה ומלמל משהו על יום השבת. "אני מבינה שזה לא קשור אליי, אבל תוכל להגיד לי במה זה כן קשור?" הוא לא באמת ניראה מקשיב. הוא פנה שוב לקיר "את מוכנה לעזוב אותי?" שתי הבנות ענו יחדיו "אני לא מציקה לך". הוא ניער ראשו בכעס "די כבר, איתך הן שלוש על אחד. לא אכפת לי מניחומים אני צריך אותך". "מי?" שאלה ענבר. אור ירוק זהר בעיניו והוא ניסה לקום אבל לא ניראה שזה הצליח. הוא התיישב ופנה אל הקיר "זאת לא את" הוא שם ידיו על ראשו ואמר "יש לי כאב ראש, ענברי ורות אתן צודקות עדיף לי להיות לבדי". היא הרגישה אשמה "אבל.. " היא לא הצליחה למצוא סיבה ורות כיוונה אותה לדלת "תעזבי אותו לעכשיו, תתנחמי בזה שאת עדיין לא חולה עד כדי כך" ענבר לא מצאה דרך להתנחם בזה. היא רצה אליו וחיבקה אותו "אתה חזק, אני מאמינה שאתה לא מקולל" הוא חייך. "סליחה" אמר לה. היא לא הבינה כלל. אבל היא אמרה בכל זאת "אני סולחת" וקמה אל מיס הלפין. הן התקדמו לעבר הדלת ויצאו. ענבר שתקה בזמן שחזרו לחדר הישן של הוריה. הן חזרו לאולם. היה כבר מאוחר. היא ידעה שהיא תדאג, אבל גם היה בה פחד. אחיה לא דיבר בהיגיון, ובנוסף היא גם פגעה בו קודם לכן בלי שליטה. אולי באמת הוא זקוק לזמן לעצמו -חשבה בליבה. מיס הלפין לא חיממה את האווירה היא רק הזכירה לה את הנהלים שלה "נבואה משמע יד בפה, תיזכרי." היא רק הנהנה "וכמובן את מופתעת, איש לא אמר לך שאת הצטרפת." היא שמעה נקישה ואז התעוררה מהבהייה "כן, יופי שאת מקשיבה" רטנה קלות מיס הלפין לעברה "אני שמעתי הכל, להתרגש מזה שהתקבלתי, להסתיר את המחלה שלי… אני יודעת הכל מיס הלפין" מיס הלפין לא הביאה אהדה "את יודעת שגם מפקדת הצבא הגברת דלילה תהיה נוכחת?" ענבר הרימה עיניה לכיוון מיס הלפין ושאלה "מה?! למה?" מיס הלפין משכה כתפיה "היא ביקשה". זה לא קרץ לה. "אבל.. את יודעת שהיא זאת שתפסה אותו?" מיס הלפין נאנחה "אני יודעת." היה בעיניה מבט חסר אונים "אבל אין לי דרך לא לתת לה את מבוקשה, היא מעליי להזכירך" ענבר ידעה זאת והרגישה איך דקרו אותה בגב "היא תגלה אותי" אמרה חרישית "אין לי סיכוי" מיס הלפין השתיקה אותה. הן נכנסו לאזור בו ישבו שאר הבוחנים "את מוכנה אדמונית?" שאלה מיס תלין "כל רגע את יכולה להתחרט אם את לא בטוחה שאת מתאימה" היה בה רוע אבל גם רוך של כוונה טובה. באותו רגע ענבר כבר לא הייתה בטוחה מה היא חושבת על מיס תלין. היא הנהנה "אני מוכנה" אמרה ונעמדה מולם. פתח הקוסם ואמר "יכולתיך הקסומות חזקות מאוד, לדעתי יש לך עתיד בקוסמים אם תצליחי לשלוט בקסמך. נתתי לך 5 אך לדעתי את מתאימה" הוא התיישב לישיבה מזרחית וקמה אחריו מיס תלין "במבחן שלי קיבלת 10, אם כי לדעתי את עדיין קטנה נפשית ללוחמים את עדיין בהחלט בעלת הכישורים הנכונים, אני מופתעת מעצמי אבל עשר אומר עובר, בהצלחה" אישה בעלת קוקו גבוה בצבע אפרפר ועיניים כחלחלות ,עם מכנס שחור וגלימה אדומה שהסתירה את חולצתה והייתה על צידה הימני היה עיטור זהוב עם חרב ומבטה היה עמוק משל השאר. היא הביטה בענבר ונאנחה "לוחמת למופת, על פי מספר 9 שקיבלת אין לי סיבה לא להעביר אותך" היו עוד בוחנים אך שלושת הבנות הללו וקוסם נבחרו עבורה "ענבר, אדמונית. איך שלא תיקראי הוכחת את יכולותייך במבחן האחרון. קיבלת 8 בעוד 7 הוא הציון שרוב הנבחנים מקבלים. על פי כך הרשי לי לברך אותך." אמרה מיס הלפין בחיוך טוב לב. היא הביטה בה וענבר הבינה שכוונתה הייתה שתחייך. אבל אדמונית לא הרגישה טוב עם זה. היא הביטה מאחוריי מיס הלפין וראתה את דלילה. היא פחדה ממנה ולכן הייתה חייבת. היא חייכה חיוך גדול וחיבקה את מיס הלפין "אני לא מאמינה!" אמרה בהתרגשות "תודה" היא החלה לקפץ ולמחוא כפיים. אין מה לומר. ענבר היא שחקנית מלידה. היא נראתה נרגשת כל כך. היא התלהבה. אבל בפנים. היא הרגישה שבחרה לא נכון. מפקדת הצבא פנתה אליה ואליאור עמד לצידה בפני פוקר חתומות "ענבר בן אליהו, יפה מאוד." היא חייכה בקרירות "תרצי להתהלך איתי בחצר?" זה הפחיד אותה. יש לי ברירה? שאלה בליבה וקולה של מיס הלפין הציל אותה "מפקדת הצבא, בחוץ יש מצב… הלא כך?" המפקדת נפנפה בידה כמו להסיר חרק ממנה "אות הלפי ?" פנתה בלעג אליה. "רות הלפין" אמרה בחריקת שיניים. "כמובן, נותנת החסות. אני צריכה לדבר עם ענבר בפרטיות" הלפין לא הגיבה על כך בשתיקה "אני מצטערת, על פי חוק המלכה אסור לילדים מתחת לגיל 18 לצאת במצב חירום" היא גלגלה עיניה "אז נטייל בפנים, אין לכך חשיבות" ענבר ידעה שהחומה נפלה, אבל היא לא ידעה דבר מעבר. היה מפחיד לדעת את העתיד אבל לא לדעת כמעט כלום. לא היה דבר לעשות כנגד החלטה פשוטה שכזאת. הן התהלכו. צמתה הארוכה נראתה לה כאילו כל רגע היא יכלה להפוך לנשק. היא עמדה על נשקה כמי שהעשויה או לתקוף או להתגונן בכל רגע. לענבר לא היה כלל נשק. הן התהלכו בקומה התחתונה. הרצפות היו חסרות תוכן. הן נבנו במהירות והעיקר היה שהבניין יחזיק ולא שהרצפה תהיה יפה. "אז בת בן אליהו.." פתחה ואמרה "תוכלי לספר לי מה את יודעת על אחיך?" היא הופתעה "מה? הוא אחי, קוראים לו אדמון והוא הבכור והוא.. ". היא חייכה בנחמדות שענבר לא האמינה לה "אל תדאגי, אנחנו יודעים שיורשת הכתר ואחיך ניהלו רומן". "רומן?" שאלה "מה זה בעצם?" אופס- היא חייכה בליבה. היא הייתה אמינה מידי. "רומן זה קשר אוהבים" ענבר הבינה שהיא יכולה להתנהג כמו הילדה הקטנה שהיא "גם לך יש?" שאלה בעיון. "יש לך טבעת" היא החלה להראות חסרת סבלנות וסגרה את ידה עם הטבעת "מה יש לכם" מלמלה "זה לא עניין המופקדים שלי. תלמדי שתגדלי שאסור לך להתעניין בחיי הפרטיים" הן המשיכה להתהלך "אני אגש ישר ולעניין. אחיך ברח וכפי שאת ראית הוא חולה מאוד וכל שברצוני הוא להחזיר אותו לבית השיקום ממנו ברח. בוודאי שמת לב בפגישתכם ש.. איך לומר החרב לא מחוברת לנדן" ענבר ידעה את כוונתה בבהירות ולרגע קט היא שתקה בהבנה. "אני רואה שאת מבינה אותי". היא ניסתה להרדים את ספקותיה "אבל… הוא לא היה רזה שנעלם לטיפולכם, למה הוא רזה? למה הוא ניפצע? למה הוא כמעט כולו היה ערום?" דלילה המפקדת נדמתה מופתעת מכמות השאלות אבל ענתה על זה כבדרך עגב "הוא חולה בראש, הוא פוגע בעצמו, כל שרצינו הוא להוציא אותו מהטירוף שלו. לפחות אם לא נצליח לטפל בו אז שהוא לא יפגע באחרים. את מבינה אותי ענבר?" היא צודקת? שאלה בליבה. הרי לא הייתה טענה שסתרה אותה. -אבל אם צודקת….אז גם אני חולה. היא הביטה בחסרות אונים בפחד בדלילה. הפעם היא לא ענתה דבר. "אני יודעת כמה זה קשה שיש בן משפחה חולה בראש. אל תספרי לאיש אבל.." היא התכופפה ולחשה לה "אבי גם חלה במחלה הארורה" היא קמה ואמרה "אבל אותו אי אפשר כבר להציל, את רוצה להציל את אדמון?" היא היססה. "אני… ברור שאני רוצה להציל אותו אבל… אני לא רוצה שיפגע" . היא חייכה אליה והתכופפה עד שהגיעה לעיניה "ענבר…" היא תפסה בכתפיה "אני מבטיחה שלא נהרוג אותו, הוא חשוב לי כמו שהוא חשוב לך" היא הביטה בעיניה הירוקות חומות ולא הצליחה להחליט אם זה שקר. "אז תוכלי לספר לי איפה הוא?" ענבר הביטה לרגליה "אה.. מה אם אבקש ממנו שיבוא. אני פשוט.." היא תפחה על כתפה "הכל טוב, אני אתן לך עד הערב להביא אותו לפה. סגור?" דלילה הושיטה ידה להסכמה. היא שוב היססה אבל לחצה את ידה "סגור" היא ליוותה אותה עד לכניסה וקראה לאליאור "שומר" פנתה אליו בתקיפות "תבדוק שהיא מביאה לי את אדמון עד סוף היום" הוא הנהן והיא הלכה וכל צעד נישמע רחוק יותר ויותר. "מה קרה בזמן שדיברתן?" שאל באדישות למרות שפרצופו לפי דעתה של ענבר עמד להתפרץ עליה "היא… היא הבטיחה שהיא תעזור לו. עם … המחלה שלו" היא הנמיכה קולה והרגישה רע במבט שלו "את במצב בלתי אפשרי, את חייבת להביא אותו". היא שאלה בתקווה "זה טוב, לא?" היא ראתה שלא ודמעה ירדה לה "היא… אני.." היא החלה לגמגם והוא נגע בכתפה ואמר "את בסך הכל ילדה. תני לגדולים לטפל בזה". היא לא הרגישה טוב יותר. היא רצתה לחבק אותו. הוא ניראה לה פגיע והיא בסך הכל הרגישה נורא וגם ממש רצתה חיבוק מנחם. אך הוא היה שונה ממנה. היא נאנחה "אני הולכת איתך לדבר אתו." הוא היה סקפטי "נמאס לי שמשקרים לי".


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך