התעוררתי בסביבות השעה 7 וחצי וכמו בכל בוקר אמרתי "מודה אני" , קמתי מהמיטה ,
נטלתי ידיים והתפללתי. ירדתי במדרגות , והלכתי למטבח והתכוונתי לחפש לעצמי משהו לאכול,
כשמבטי נח על השולחן שבמטבח שעליו היה מונח הפתק שאורי הכין לי שבוע אחרי שהתארסנו, ואז נזכרתי שמחר זה קורה! מחר אורי ואני נהיה בעל ואישה!
הסיפור שלנו מתחיל לפני 5 שנים, כשהייתי בת 15 ואורי היה בן 16.
הייתי אז נערה חילונית , למדתי בתיכון "רבין" בתל אביב,
היה לי ממש טוב והיו לי המון חברות.
בבקרים הייתי הולכת לתיכון ובערך ארבע פעמים בשבוע אחרי הצהריים הייתי הולכת להתנדב במד"א. סיפור האהבה שלי עם מד"א התחיל כשהייתי בת 13,
דוד שלי היה מתנדב במד"א, ויום אחד כשהם באו לבקר אצלנו הייתה לו קריאה והוא הלך ובני הדודים שלי ואשתו נשארו אצלנו, כעבור שעתיים הוא חזר ואני ביקשתי ממנו שיסביר לי מה הוא עושה שם, ואז הוא הסביר לי הכל בפרטי פרטים, ואני פשוט התאהבתי בזה.
זה פשוט הדהים אותי שאנשים מקדישים מהזמן שלהם כל כך הרבה בשביל לתת מעצמם ולעזור לאנשים שהם בכלל לא מכירים, לא הכרתי את העולם הזה בכלל.
כשהייתי בת 15 עשיתי קורס מד"א והתחלתי להתנדב,
ומאז כל שבוע הייתי הולכת לשם לפחות ארבע פעמים.
ובזמן שהייתי שם הכרתי כל מיני אנשים, חלקם היו נחמדים יותר וחלקם היו נחמדים פחות, אבל מור הייתה פשוט משהו מיוחד.
היא הייתה אז נערה דתייה בת 14 ואני הייתי נערה חילונית בת 15, הכרתי אותה כשהייתי בקורס.
לפני שהכרתי אותה לא היה לי בכלל קשר עם דתיים, למעשה בקושי וידעתי מה זה, חשבתי שהם סתם אנשים מסכנים שלא יכולים ללכת לים בשבת.
היא נראתה לי ממש מוזרה, אבל הייתי כל כך מסוקרנת, אז ניגשתי אליה והתחלנו לדבר. היא סיפרה לי על עצמה ואני סיפרתי לה על עצמי,
היא סיפרה לי שהיא הבת השנייה למשפחה בעלת 10 נפשות ואני פשוט הייתי בשוק,
סיפרתי לה שאנחנו 3 אחים וגם עם זה ההורים שלי בקושי מתמודדים.
יש לי אח שגדול ממני בארבע שנים שקוראים לו אסף,
ואז יש אותי, שבעצם עדיין לא הצגתי את עצמי, קוראים לי מאיה.
ולבסוף את אחותי הקטנה אביגיל שקטנה ממני ב5 שנים.
מור ואני נהיינו חברות ממש טובות, הייתי הולכת לבית שלה מלא פעמים והמשפחה שלה קיבלה אותי יפה למרות שהייתי חילונית והם היו דתיים.
מהפעם הראשונה שראיתי את אורי , האח הגדול של מור, הרגשתי שהוא האחד.
מעולם לא ידעתי מה לעשות עם ההרגשה הזאת,
הוא היה בחור דתי שלומד בישיבה ואני הייתי בחורה חילונית.
חשבתי שעם הזמן זה יעבור לי, חשבתי שזה סתם עוד שיגעון של גיל ההתבגרות..
חלפו שנתיים, מור ואני המשכנו להיות חברות ממש טובות, ואני לאט לאט התקרבתי יותר אל הדת.
בהתחלה הייתי מודה לה' כל לילה על מה שיש לי , ועם הזמן עברתי ל"קריאת שמע על המיטה". ראיתי את מור מברכת לפני ואחרי כל מה שהיא אוכלת והתחלתי לעשות כמוה,
הרגשתי שיש לי פתאום בשביל מה לחיות , סיבה ענקית לקום כל בוקר,
פתאום הבנתי את הדתיים האלה שמעולם לא הבנתי אותם.
החברות החילוניות שלי התחילו לשים לב שמשהו עובר עליי,
שאני יותר שמחה , אבל שאני מתרחקת מהן, והן לא אמרו כלום.
ובינתיים המשכתי ללמוד על התורה והמצוות .
אורי לא ידע שהתחזקתי , הוא היה כל הזמן הזה בפנימייה שבישיבה שלו ואחרי זה הוא הלך לישיבת הסדר בנתיבות.
לא ידעתי מה הוא חש כלפיי, האם הוא מרגיש כמוני?
וכל פעם שבאתי אל מור קיוויתי שהוא בדיוק יהיה בחופשה בבית, אך הוא לא היה.
ואני כבר גמרתי את כל שנות התיכון והגעתי לשנה האחרונה בתיכון, לכיתה י"ב,
לא ידעתי לאן אני ממשיכה הלאה, מה אני עושה?!
וכל הזמן הזה התקדמתי ממש, כבר התפללתי תפילה אחת ביום, בירכתי לפני ואחרי כל דבר שאני אוכלת, אמרתי "מודה אני" בבוקר ו"קריאת שמע שעל המיטה" בלילה, וקיימתי עוד המון מצוות והרגשתי שהגיע הזמן לעלות דרגה בחזרה בתשובה.
הלכתי למור ואמרתי לה שאני רוצה לחזור בתשובה לגמרי ולהיות כמו כל הדתיים.
היא חיבקה אותי ואמרה שהיא שמחה שהחלטתי ככה , ושהיא תעזור לי בכל מה שאני אצטרך. קבענו ליומיים אחרי כדי לקנות בגדים מתאימים, כי הרגשתי שזה הצעד הראשון שאני צריכה לעבור לפני הצעד הרוחני.
עברו יומיים, הלכנו לקנות בגדים ואז חזרנו לבית שלה,
אלישבע, אמא של מור ישבה שם ודיברה איתי, סיפרתי לה את כל מה שעובר עליי ואז היא אמרה לי שכדאי לי לחכות 4 חודשים עד שיגמרו הלימודים ואני אגמור את התיכון ואז אני אלך ל"מדרשת תפארת", שזאת מדרשה עם פנימייה , שמיועדת לבנות דתיות, חילוניות ולחוזרות בתשובה, ובמדרשה הזאת לומדים על יסודות האמונה,
ולחוזרות בתשובה יש שם מסלול מיוחד של חזרה בתשובה .
וכל זה על שנת השירות לאומי הראשונה.
היא אמרה שזה בול בשבילי ושזה בדיוק מה שאני צריכה,
ושעד שארבעת החודשים האלה יעברו אני אהיה בביתם המון וככה אני אלמד את הדברים שאני צריכה לדעת על היהדות ועל התורה ועל המצוות, וזה כמובן בתנאי שההורים שלי יסכימו. אמרתי לה תודה רבה והיא אמרה שאני צריכה דבר ראשון לדבר עם ההורים שלי ואז נראה לאן אנחנו מתקדמים.
חזרתי הביתה וכל הדרך חשבתי איך אני הולכת לומר להם את זה,
לא ידעתי מה לעשות, כל הדרך העליתי אפשרויות ושללתי אותן אחת אחרי השנייה,
עד שקלטתי שאני כבר עומדת מול הדלת של הבית.
נכנסתי הביתה והרחתי ריחות מהמטבח, התקרבתי וראיתי שם את אמא שלי עומדת ומבשלת. שאלתי אותה מה שלומה ואמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה.
היא לא שאלה שאלות, היא סגרה את התנור ובאה והתיישבה ליידי על הספה בסלון.
ואז התחלתי להסביר לה שאני רוצה לחזור בתשובה, ופתאום התפרץ מתוכי הכל,
כל מה שחוויתי בתקופה האחרונה ובכיתי .
סיפרתי לה שאני רוצה בארבעה חודשים האלה ללמוד כמה שיותר על הדת ועל המצוות ולהפוך לדתייה ממש , גם הראיתי לה את הבגדים החדשים שלי ואמרתי לה שאני רוצה בשנה הבאה ללכת למדרשת תפארת והסברתי לה מה זה , אמרתי לה שאני אלך לעשות שירות לאומי כשאני אגמור שנה במדרשה הזאת ואחרי זה כבר נראה.
ואמא רק חיבקה אותי ואמרה לי לעשות מה שאני חושבת , ושכל דבר שאני אעשה יהיה בסדר גמור מבחינתה, כי היא אמא שלי, ואם טוב לי אז טוב גם לה.
שאלתי אותה אם היא תוכל לדבר על זה עם אבא והיא אמרה שאת זה אני צריכה לעשות.
שתקתי והלכתי לחדר שלי ללמוד (תקופת סוף הבגרויות).
ואחרי שלוש שעות שמעתי את הקול של אבא שלי מהסלון אז יצאתי לדבר איתו, סיפרתי לו את כל מה שסיפרתי לאמא שלי וציפיתי שהוא כמוה, יבין אותי,
אבל להפתעתי הוא כעס והתחיל לצרוח עליי שאני לא בסדר ושאני כפוית טובה.
שתקתי, קיוויתי שעם הזמן זה יעבור לו.
והוא הלך לעיסוקיו ואני הלכתי לעיסוקיי.
וככה עברו להם ארבעה חודשים, שבזמן ארבעת החודשים האלה קרו המון דברים, אלישבע אמא של מור דיברה עם המדרשה הזאת והם עשו לי ראיון וקיבלו אותי לשם, אבא שלי התחיל להשלים עם העניין למרות שהוא עדיין כעס עליי,
ואני כמובן המשכתי ללמוד את המצוות ואת התורה,
היה לי מאוד קשה לקיים כל מיני מצוות אבל הייתי חייבת להשלים עם זה.
הבנות בתיכון כל הזמן צחקו עליי וכבר לא היו לי חברות מהתיכון וכל התקופה הזאת קיוויתי שארבעת החודשים האלה כבר יגמרו ונצא לחופש ולאחר החופש אני אתחיל את המדרשה , וכך עברו להם ארבעת החודשים הכי ארוכים שעברתי אי פעם.
עבר החופש והגיע היום הגדול, המזוודה שלי הייתה ארוזה ומוכנה ליד הדלת חיבקתי את אמא ואבא ויצאתי לתחנת האוטובוס המובילה לתחנה המרכזית ומשם לקחתי את האוטובוס המוביל למושב פרדסים שבצפון, בו נמצאת המדרשה.
הגעתי למדרשה לקראת השעה 4 אחה"צ וחיפשתי את המזכירות כי רציתי לשאול אותם איפה נמצא החדר שלי, הגעתי לשם והצגתי את עצמי ואמרו לי שאני בחדר 22,
אמרתי תודה והלכתי למצוא את החדר, הגעתי לשם, דפקתי בדלת ואת הדלת פתחה לי ילדה שנראתה חמודה, שאלתי אותה איך קוראים לה והיא אמרה שקוראים לה מיטל,
התחלנו לדבר והיא סיפרה שהיא מחולון ושהמשפחה שלה עוברת תהליכי חזרה בתשובה, דיברנו ודיברנו והיא מצאה חן בעיניי, וכבר אז ידעתי שבמדרשה הזאת יהיה לי טוב. שלחתי למור הודעת אסאמאס בפלאפון שהגעתי ושאני בסדר ושאני אדבר איתה מאוחר יותר. ואז הייתה שיחת פתיחה באולם של המדרשה ומיטל ואני הלכנו לשם, הרבנית של המדרשה דיברה על האידיאלים של המדרשה ועל זה שהיא רוצה שנרגיש במדרשה כמו בבית, ושהם יעזרו לנו בכל דבר שנצטרך ושרק נפנה אליהם.
ואני הרגשתי כאילו הגעתי הביתה סוף סוף!
חלפה לה שנה, שנה מדהימה , הרגשתי שאני במקום הנכון, שעשיתי את הצעד הנכון בזה שהחלטתי לחזור בתשובה ולבוא למדרשה הזאת, הודיתי לקב"ה בכל יום על שנתן לי את הכוחות לבחור בדרך הזאת.
והנה הגיע היום האחרון שלי במדרשה, אמרתי תודה לכולם, נפרדתי ממיטלי והבטחתי לה שנשמור על קשר ולקחתי את האוטובוס לתחנה המרכזית, ומשם את האוטובוס הביתה.
הגעתי הביתה וכמובן שבבית קיבלו אותי בשמחה אבל אז נשארו לי כמה בעיות,
לא ידעתי מה לעשות עם כל העניין של כשרות ולא ידעתי מה לעשות עם שבתות וחגים,
סיפרתי את זה לאמא שלי וגם לאלישבע, ואלישבע הציעה שאני אכין לי פינה בבית עם אוכל כשר לימי חול, ושבשבתות ובחגים אני אהיה אצלם ואמא הסכימה.
וכך היה, אמנם היה לי קצת קשה בהתחלה עם הפינה של האוכל הכשר אבל התרגלתי לזה עם הזמן.
כל החופש חיפשתי לי שירות לאומי לשנה הבאה ולבסוף החלטתי ללכת לעשות שירות לאומי במד"א, כשבעצם זה אומר שאני כל יום במשך שנה, הולכת לתחנת מד"א בתל אביב בשעה 9 בבוקר וחוזרת ב9 בלילה .
מור שנה הבאה הולכת להיות קומונרית בסניף בני עקיבא בראש צורים,
שמחתי ממש בשבילה כי זה התאים לה ממש וכי היא ממש רצתה את זה.
התחילה השנה ואני התחלתי את השירות, כל יום הייתי יוצאת ב9 בבוקר וחוזרת ב9 בלילה, היה לי מאוד טוב שם, כי זה היה בדיוק סוג השירות שרציתי.
עבר חודש מאז שהתחלתי את השירות והנה יום אחד חזרתי מהשירות ואני רואה את אורי יושב על הספסל מתחת לבניין של הבית שלו ומחכה, לא היה לי מושג למי הוא מחכה ולא יכולתי לחלוף על פניו בלי לומר כלום, אז הלכתי ושאלתי אותו למי הוא מחכה והוא ענה שהוא חיכה לי ושהוא רוצה לדבר.
התיישבתי בצד השני של הספסל וחיכיתי לשמוע מה הוא רוצה,
ואז הוא אמר שהוא כבר הרבה זמן מרגיש שהוא אוהב אותי,
ושהוא היה רוצה לשמוע איך אני מרגישה בנושא,
סיפרתי לו שאני גם מרגישה ככה, שהרגשתי ככה כבר מאז שאני בת 15.
ואז אורי ואני נהיינו חברים, זאת הייתה תקופה מדהימה,
פעם בכמה חודשים הוא היה חוזר מהצבא והיינו מתראים,
ואני המשכתי בשירות לאומי שלי במד"א.
ואז עברה השנה והגיע חודש אב(החודש שבו נולדתי),
אני סיימתי את השירות לאומי בחודש תמוז ואורי עמד להשתחרר חודש אחרי היומולדת שלי. הגיע היום של היומולדת שלי ואני הלכתי לבקר אצל ההורים שלי,
וכשחזרתי לבית הזמני שלי חיכתה לי שם מור ואמרה לי להיכנס למכונית כי היא רוצה לקחת אותי למקום כלשהו.
הנסיעה הייתה ממש ארוכה כשלבסוף הגענו לירושלים ואני התחלתי לזהות את המקום, זה היה הכותל. מצאנו חנייה והלכנו אל עזרת הנשים והתפללנו שם שלושת רבעי שעה, וכשיצאנו מעזרת הנשים מי חיכה לנו שם אם לא אורי בכבודו ובעצמו?!
מור אמרה שהיא צריכה ללכת והשאירה אותנו לבד, ואורי אמר לי לבוא איתו וחייך,
הוא הלך דרך הסמטאות של ירושלים ואני אחריו עד שהגענו לאיזו מסעדה והוא נכנס לשם ואני אחריו כמובן, הוא התיישב ליד השולחן ואני התיישבתי מולו ואז הוא הוציא קופסא קטנה ופתח אותה ובתוך הקופסא לא הייתה אחרת מאשר טבעת,
"התנשאי לי?" הוא שאל. "זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם" עניתי וחייכתי מאוזן לאוזן אבל עם דמעות בעיניים שלאט לאט גלשו והפכו לבכי.
"זאת מתנת היומולדת הכי יפה שקיבלתי" אמרתי.
עברו כמה ימים והיה הוורט, הייתה שמחה אמיתית,
וגם באירוסין השמחה הייתה עצומה, לא ראיתי שמחה כזאת מעולם,
באו חברים ומשפחה, אנשים מהשירות לאומי ומהמדרשה, אנשים מהצבא של אורי וחברים שלו מהישיבה, כולם באו לשמח אותנו ולהשתתף בשמחה שלנו!
ואחרי זה התחלנו לארגן את החתונה שהייתה אמורה להתקיים ארבעה חודשים לאחר מכן, חיפשנו שמלת כלה, בדקנו אולמות, עשינו רשימת מוזמנים , חיפשנו דירה, התחלנו לארוז את הדברים שלנו ועשינו עוד המון דברים.
לבסוף מצאנו דירה בבית רימון בצפון.
היום של החתונה הלך והתקרב, וגם ההתרגשות כבר הייתה בעננים.
עשינו כבר את כל הארגונים שהיה צריך לעשות והרגשנו שאנחנו מוכנים לחתונה.
ובינתיים גרתי בבית של ההורים שלי.
דפיקות בדלת קטעו את חוט המחשבה שלי והחזירו אותי להווה מכל המחשבות והזיכרונות שלי מגיל 15, פתחתי את הדלת ובפתח עמדה מור.
"מור נשמה! איזה כיף שבאת. מה מביא אותך אליי?" שאלתי וחיבקתי אותה.
"יואווו מאיה! את מתחתנת מחר! איזה התרגשות!" צרחה מור בהתלהבות.
"בואי כנסי" אמרתי לה ונכסנו שתינו והתיישבנו בסלון.
"אז.. מה נעשה עכשיו?" שאלתי.
"איפה אמא שלך, אבא שלך ואחים שלך?" היא שאלה.
"אמא שלי נסעה לסבתא שלי בפתח תקווה , אבא שלי עובד עד אחה"צ ,אביגיל בבית הספר ואסף בבית שלו" עניתי.
"ומה עשית עד עכשיו?" מור שאלה.
"נזכרתי בכל מה שעבר עליי מאז תחילת תהליך החזרה בתשובה…"אמרתי וכמעט התחלתי לנדוד שוב עם המחשבות שלי , אבל מור אמרה "בואי נצא לחצר" אז יצאנו לחצר, צחקנו והחלפנו חוויות מתקופות שונות וסך הכל בילינו יפה.
למחרת בבוקר התעוררתי בשעה 9 ומיד ידעתי שהגיע היום הגדול כי ברגע שפתחתי את העיניים ראיתי שלט תלוי לי על הדלת של החדר :
"עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים
קול ששון וקול שמחה כל חתן וכל כלה".
קמתי מהמיטה והתארגנתי, עשיתי את כל הארגונים של יום החתונה ובאה מאפרת ואיפרה אותי וגם באה ספרית ועשתה לי תסרוקת בשיער.
מה שהיה מתוכנן זה שבשעה 5 וחצי (כשלושת רבעי שעה לפני החופה),
תצא מכונית עם אמא שלי, עם אלישבע אמא של אורי , ואיתי.
ואכן, כך היה, יצאנו מתל אביב בשעה 6 והתחלנו לנסוע, אמא נהגה , כשלפתע באמצע הדרך נכבתה מכונית ולא הסכימה לזוז. לא יעזור מה ניסינו.
הכביש היה ריק מאדם ואף מכונית לא נסעה בו (זה היה כביש נידח כי עשינו דרך קיצור לאולם).
לא ידענו מה לעשות, עוד פחות מחצי שעה החופה! ואנחנו תקועים פה ואין קליטה בפלאפונים וגם לא עוברים פה בכלל אנשים, מה נעשה?!
"טוב" אמרתי "אין לנו ברירה, בואו נתחיל להתקדם ברגל ליישוב שהכי קרוב לכאן".
הן הסכימו איתי ויצאנו מהאוטו ולקחנו את השקיות שהיה לנו הכי חשוב לקחת ושהכי היינו צריכים והתחלנו ללכת.
הלכנו קרוב לשעה וכל כמה דקות בדקנו אם יש קליטה אבל לא הייתה קליטה,
ובשלב מסויים כבר נכבה הפלאפון של אמא שלי כי נגמרה לו הסוללה ולי ולחמותי לעתיד לא היה פלאפון איתנו. (חמותי לעתיד,אלישבע,שכחה את הפלאפון שלה בבית מרוב לחץ, ואני לא הבאתי את הפלאפון שלי כי הוא היה בתיקון).
ואז הגענו לתחנת דלק, וביקשנו כמה שיחות מאיש אחד שהיה שם, דבר ראשון התקשרנו לבעלה של אלישבע (אבא של אורי) והודענו לו שהכל בסדר ושנשתדל להגיע כמה שיותר מהר, אחר כך התקשרנו לגרר שיבוא לקחת את האוטו.
האיש שנתן לנו להתקשר שאל מה הסיפור שלנו ואז סיפרנו לו בקצרה מה קרה,
סיפרנו לו שאנחנו ממש לא יודעות מה לעשות.
הוא אמר לנו שהוא בדיוק נוסע לכיוון של האולם ושהוא ייקח אותנו לשם.
נכנסנו לאוטו והתכוננו לנסיעה של כמה דקות.
"הקב"ה מלך! איזה ניסים הוא עושה לנו בכל יום! אנחנו צריכים ללמוד להעריך את מה שהוא עושה בשבילנו! מה היינו עושות אם האיש הזה לא היה נוסע לכיוון הזה?!" חשבתי לעצמי.
לבסוף הגענו לאולם באיחור של שעה ושלושת רבעי ומיד התחילו בחופה,
השמחה הייתה שמחה מלאה בהכרת תודה לבורא עולם שזכינו להגיע לרגע הזה,
למרות כל העיכובים, זכינו להתחתן ולהקים בית בישראל.
היו שם כל כך הרבה אנשים ולא הפסיקו לרקוד עד אמצע הלילה,
הסתכלתי על השמחה הזאת וחשבתי לעצמי
שזאת השמחה שאני רוצה שתהיה בבית שלנו,
שמחה אמיתית מתוך אהבה ומתוך אמונה בקב"ה !