אותי ואת אני

אני מפחיד ואני לא האחרון
אני חובק וכורך את הידיים סביב הגרון
אני צועק ושונא וכאוב
אני לא מרשה לי להיות אהוב

כשאני כועס אני שורט עד זוב דם
אני משתעל ומתנשף בקול רם
ושאני מביט במראה בעצמי הבזוי
הוא לוחש לי שלחיות אני כלל לא ראוי

אני מכריח אותי לעצמו להיכנע
אני גורם לי מארוחות להימנע
אני ממלא את בטני בשנאה
במקום לאכול, אך זו לא הונאה

מפני שאני מסכים לעצמי להתענות
אני מסרב לבנות לי חומות איתנות
ואחרי שאני והכאב שלי נפגעים
אנחנו ביחד גם נרגעים

ולבסוף לבסוף אנו נרדמים ומתעוררים
חושבים על כל מעשינו הרעים
ובאני המפחיד שנינו מהרהרים
"האם הוא אמור להפחיד?" יחד תוהים

אני מפחיד ואני נוצר לשוני שמא תספיקו לראות
ומהר חיוכם ייפול ותמהרו אותי ואת אני לשפוט