אין לי מקום..

השמש בדיוק עולה ואני בוהה בה כמו ילדה קטנה..
בחוץ יש רק שולחן קטן וכיסא אחד
המקום הזה לא מתאים גם לי..
הוא בדיוק מתלבש , מתארגן לעבודה
ואני שהרבה יותר לחוצה בזמן
תקועה על השמש הזאת..

כמה טוב לי פה
ואין לי פה מקום.
הוא מתבשם
ומסתכל עליי במבט שמחכה שאלך..
ואני
סופרת קרני שמש..

הייתי רוצה לספר לו
והלוואי והיה בי את הכוח..
הלב שלי מלא
והפה סגור.

והתרגלתי
שתמיד אין מקום גם בשבילי
לא קשה לי..
אני מחייכת מבושה.
אני יודעת מה הולך פה
ולאן זה לא יגיע.

אני קמה מהכיסא שהוא שלו
עם הרגשה שכבר הייתה לי
מחייכת אליו
והוא אפילו לא מבין
שזה חיוך אחרון
בשלווה לא רגועה
יוצאת מהדלת
משאירה אותו מאחור
ואותי שמה במקום רחוק יותר
עולה לי על מונית
כיוון אחד
שלא יחזור..