אני זורקת כדורים

אני נותנת למחשבות עליך..
להרטיב אותי.
להציף אותי.
ללכלך אותי מבפנים.
ביצה שלמה של רגשות אבודים.
אני טובעת.

צבעי מלחמה,
שמאוד מחמיאים לעיניים דומעות.
איך שהלב פועם בחוזקה,
כל מילה ומילה.
העזתי להגיד בקול רם.

אני מפחדת לאבד.
ווידויים מרגשים, של שלוש לפנות בוקר.
מנגינות מוכרות מידי בלופ,
שגומרות אותי.
כמה גדולה פתאום התהום,
כשאף אחד לא זורק כדורים בחזרה.

אתה סוחט אותי.
עד שאני הופכת שקופה.
עד שבא לי להתמזג עם הקירות.
פאזל אנושי שלם,
מרוח לי על כל הרצפה.
אמא הרי אמרה, שאסור לשחק ככה עם אוכל.

אני בודקת,
איזה טעם נשאר אחריך על הלשון.
אם התקלקלנו.
אם לא שמתי לב..
והפכתי אלרגית.
יש לי כבר חודש פריחה בכל הגוף.

אני מסתכלת על הנשימות השקטות שלך
ולא יכולה לכעוס עליך..
על זה שבחרתי להישאר.
גם הלילה.

לא לנעול מגפיים גבוהות,
להתעטף במעיל גדול
וכובע פרווה עם אוזניים.
לא לברוח.

כמה פעמים חשבתי,
אם תרגיש שהלכתי.
אם תרגיש את הקור שלפתע מציף את הצד הריק של המיטה.
אם תעצור בעדי.

לפעמים,
אני נחנקת כל-כך מעצמי..
שאני צריכה מישהו שילטף אותי עד דמעות.
של צחוק.
ואני אקיא את כולי החוצה.
ויהיה בו מספיק למלא אותי.
לפחות מספיק לבינתיים.

ומה בכלל יש בינתיים.
עכשיו.