בחוץ

תמיד שמעתי שיש עולם יפה
שבחוץ יש שלווה ויופי, יותר משאוכל לדמיין
תמיד אמרו לי שכדאי לי לצאת קצת החוצה
שאשאף את אוויר העולם ולרגע אהיה עם כולם
אבל בחיים לא חשבתי שזה מה שאראה..

יצאתי, שאפתי את האוויר. הוא היה מזוהם.
יצאתי, הכרתי את האנשים. הם היו צבועים.
יצאתי, הסתובבתי קצת ברחוב. הוא היה מטונף.
יצאתי, אפילו התאהבתי. כל כך קשה הייתה ההבנה שטעיתי.

תפסיקו להגיד לי, "תצאי החוצה, תכירי."
כי כבר הכרתי דיי והותר, לבי נשבר לרסיסים
אני החלטתי שלשם לא אגיע עוד
אני לא רוצה לסבול, זה עדיין מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול
הכאב כה טרי, כה מתעתע
פתאום מוזר לחשוב שאת לבי הוא שיגע
ואני עדיין לא מבינה איך יכולתם להגיד
שהעולם הזה יפהפה, ואחר כך גם: "נכון שהוא יותר ממה שציפית?"
כי הוא הרבה פחות, הוא מזעזע, כל הבגידות נערמות אחת על השנייה
כבר לא רואים את הטוהר של האמת הצחורה
אז תגידו לי, איך העולם הזה כה מדהים?
אני מעדיפה להישאר כאן, בפנים.

בפנים בטוח, בפנים אני מאושרת
אני כבר לא צריכה לחשוש ממי שחושבת אחרת
אני לא צריכה לשאת את משקולות השקרים
כדאי שאשאר כאן.. לפחות עד שאאחה את השברים.