הכובע שלי
את יושבת על הכורסא האפורה, דהויה
וחושבת
את מרגישה את גופך, את הלמות לבך
ששקט
את תוהה, רגועה או כבויה
אבל את מודה
כי איכשהו פינה קטנה עבורך, נמצאה
חיפשת מקום, עם שייכות, עם כנות בלי חירטוט
את מכונסת הם אומרים, אך הם לא מבינים, לא שואלים
רק קובעים, חובשים לי כובעים
אבל
הפעם, אני החלטתי שלא עוד
אני חובשת את כובעיי, חובשת את פצעיי
מאמינה בכוחותיי
תגובות (1)
קטע יפה, אהבתי ממש את הסוף. אני מודה שלא ממש הבנתי את הקטע בהתחלה, אבל הכל התבהר באמצע ופתאום זה נתן לי הבנה לגבי המשמעות של הכותרת.
קצת פחות אהבתי את המבנה, אבל הרעיון עצמו עבר. זה כל כך מרגיז כשאחרים קובעים דברים על דעת עצמם בלי לנסות ולהבין באמת את מי שנמצא מולם.