הקירות

צרחה ארוכה וממושכת
והרעד לא חולף
אני עוד נלחמת
אך הקירות לוחצים, צמודים
קשה לנשום, האיברים כואבים
ונשמתי דועכת, ואני מתרסקת
והקירות אוטמים אותי.

ציפורניי שורטות על הבלוקים הקשים
לא משאירות צלקות, הם אינם רואים
ואני לכודה שם, זועקת
ואף אחד לא שומע אותי מייללת
רק אני, ואוזניי מצלצלות
גרוני ניחר מרוב זעקות.

העיניים שטופות הדם והנפוחות
מביעות את הטירוף והסבל
השיניים חורקות ונוקשות
הקור מציף אותי ומטפס במעלה עמוד השדרה
והשמש לה בחוץ זורחת, חמימה
ולי כבר אבד הכוח, והלב כבד בחזה
אני מבקשת עזרה, לוחשת
אך הקירות שוב מסתירים את הכל
ואני לבד.

בסיוטיי הקירות מוחצים אותי
במציאות לבי כבר מיואש
בחלומותיי מושים אותי
מהמעיין העמוק, האינסופי
ובמציאות אני עוד לבד
וכשאני כבר מתבטאת
זה רק בין הקירות, כאילו אני בכל זאת נסגרת.

ואני שרה בשקט, את אותה בלדה
ששרו לי בילדותי, ועד היום היא מזכירה לי
שהחיים רעים רק כשאשמים
ואני עוד אשמה
אז אולי יום אחד אבקש מחילה
ואז ארפה מהעבר.