וברחבה רוקדת אני

בפעם האלף, בעוד איזו שמלה, מתלבשת ושמה תכשיט.
משום מה הפעם מקבלת מחמאות, ונהנית בנוף להביט.
איזו שמחה רדומה מבצבצת בלב ומאיימת לבקוע בעוז
ומוחי מדכא, מגרש החלום לפני שבעצמו הוא יגוז.

בפעם המיליון, בעוד איזה אולם, מול עוד קישוט שולחן אימתני.
המוזיקה רועשת, המשפחה רוקדת, ובשולחן יושבת אני.
מתכוננת לעוד ערב של "איזה בנות יבשות!, יאללה, קומו לרקוד!"
אין הערה שלא שמעתי, אין מנה שלא פספסתי עוד.

בפעם הראשונה, בן משפחה, מסרב לקבל סירוב מוחלט
הוא משך אותי בחוזקה לעבר הרחבה, ולא ידע שזוהי חומה שבה בעט.
לא היה כרוך בעניין שום מאמץ, לא הייתי זקוקה ל"חימום"
והנה פתאום על הרחבה רקדתי, אל מול מוחי ההמום.

הוא מדבר אליי בקולות רקע, שהמוזיקה משתיקה
ואני מבינה שזה כל שהייתי בעצם צריכה
קצת שחרור, קצת הנאה,
קצת להשתגע על הרחבה.
אולי רומא לא נבנתה ביום,
אבל חומתי בדקה היא נפלה.