זה לא קל

זה לא קל. פתאום להיות במעמד כזה – אחרי המון שנים של דחייה וחוסר ביטחון.
לא, זה לא קל היא אומרת לעצמה.
היא שברירית כל-כך. כן, בדיוק כמו כוס זכוכית.
ואכן קשה לה- פתאום ליישר רגליים ולהביט קדימה בלבד.
זה לא קל. לעמוד ולבהות בעולם הזה. אותו עולם שהיה כל-כך אכזרי אלייה. עולם שאף פעם לא קיבל אותה כפי שהיא- עם חיסרונותייה ועם מעלותייה. עולם ציבעוני כל-כך אך ריקני כל-כך.
ולא קל לה. רגלייה ישרות אך בתוך תוכה רועדת, מפחדת לאבד שיווי משקל ושוב ליפול. על הקרקע הקרה הזאת- בדיוק כמו ליבם של אותם אנשים שפגעו בה. ורמסו אותה פעם אחר פעם- באכזריות.
אני יכולה לראות זאת. מבטה מסגיר את פחדייה. קטנה כל-כך, ידייה רועדות ועינייה מתאמצות לא להזיל דמעה, דמעה שבחלוף הזמן תהפוך לים של דמעות .
קטנה כל-כך. כן זו היא. האני הפנימית הזאת .
קטנה כל-כך הצליחה לעבור כל-כך הרבה דברים קשים .
עולם. אנשים . חיים. רוע. פחד. בדידות. דמעות. מוות- שממנו היא הכי פחות מפחדת.
מוות- כן. המוות לא מרתיע אותה. למעשה, מוות זו מילה אהובה אצלה כי היא יודעת שרק במותה היא תמצא שלווה ושקט. שני דברים שאף פעם לא היו לה. כן. בדיוק. רק במותה.

וזה לא קל- פתאום להיות במעמד כזה- אחרי המון שנים של דחייה וחוסר ביטחון.
פתאום אנשים, אומנם לא הרבה. כן שמים לב לקיומה. מכבדים דואגים ואוהבים אותה.
פתאום .. האומנם זה ישאר לנצח כל האהבה והדאגה הזאת או שגם זה יתנדף לו בחלוף הזמן ?