חרטה.

היא נעלמה עם השנים ואיבדה גם את עצמה.
הזיכרונות צפים, בין העבר שלא נראה.
דמעותיה בפנים, היא זוכרת את הפחד בעיניו.
השקרים שאמרה אז, לא מרפים מראשה.
"הכול יהיה בסדר," לחשה, והיום עומדת מול קברו.
מתייפחת מכאב, בתקווה ויסלח לה.
זיכרונותיה מפליגים אל השנים שעברו,
במיטה הוא שכב, עם עיניו התכולות מביט לתוכה.
זיכרונותיה מטעים אותה והיא רואה את החיוך שעל פניו,
שלמעשה מתח שריר כדי לשמחה.
היא מוחה את הדמעות, בתקווה שיתעורר.
ומפליגה בדמיונות שהוא לידה עומד.
הקבר לא קיים, היא כמעט ובטוחה.
ואומרת לעצמה, שיום יבוא והוא יהיה לצידה.
אך החלטה את לבה פקדה, בשקט-בשקט, כשאיש לא שמע,
היא לקחה את החבל ואת גופה תלתה.
עלתה אל השמיים, נשמתה המיוסרת רצתה אותו לראות.
מילותיה לא היו שוות דבר, "אני אוהבת.." כמעט ולא שמעה את קולה,
הוא הביט בה בבוז, על שרצחה את עצמה.
"באתי להיות לידך." אך הרחיק אותה ממנו ורק מלמל למה הקדימה את המאוחר.
הצילו אותה שם למטה, בלאגן שלם עשתה, וכשנשמתה חזרה אל גופה,
היא הייתה מלאה חור גדול וגדוש בחרטה על המילים שלא אמרה,
על מה שאמרה,
ושתיקה פקדה את בית החולים, היא רק הביטה באחות ומלמלה כמה מילים.