כריסטופר קולומבוס

המלחמות האלה מעולם לא הועילו לנו
אבל הם גם אלה שנתנו לנו סיבה להישאר.
ניסיתי להזכיר לו איך היה כשרק הכרנו
ניסינו כל אחד להסתיר את השריטות שלו
את איך שחשבנו לא פעם לוותר.
איך לכל חוויה הייתה טעם משלה
ועכשיו נשאר רק טעם רע.
מרגע לרגע התחלנו להרגיש יותר ויותר אבודים
נזרקים מרופא לפסיכולוג, מפסיכולוג לטיפולים
הראש עובד אחרת.
הוא מפריש דחף בלתי נשלט וגורם למחשבה לאבד את זה, לאבד את עצמו.
הוא מעולם לא היה נתון להשפעה ממכרת
פשוט היה כזה. חולה נפש.
לשפיות שלו תמיד הייתה אישיות משלה, אישיות שלא פגשתי מעולם.
כזו שמשכה אותי לקצה הצוקים, להרפתקאות
לגילוי חדש של הנפש, אבל בדרכים לא סלולות.
ללכת אחרי העדר מעולם לא היה הקטע שלי
אהבתי ללכת בדרכים שלי.
דרכים שלא דרכו בהן עדיין.
כריסטופר קולומבוס למשל, על אף שלא היה מקובל בתקופתו לעסוק בברית הישנה הוא דבק בדרכו ולא הלך על פי מוסכמות החברה.
אני ממעטת מלפרוס את המפה ולהעלות את האוצר למכירה פומבית, אבל התוקפנות משחקת תפקיד ראשי ואיתה האימפולסיביות בעסקת חבילה די רצינית.
להרגיש נשלט נותנת אנחה מוזרה כזו, שיעבוד לא מוסבר לצרכי הגוף בלי היכולת להתנגד.
הרגשתי כל מערכה מובסת בנוקאאוט משמעותי
אבל מאז ומתמיד הסתכלתי קדימה לטווח הארוך:
ההצלחה הסופית היא רצף כישלונות מהותי.
מתמטית, הערכים החיוביים אינם יכולים ליצור חיבור חשמלי ללא הערכים השליליים משמע, ערך שנשען על ערך ובלעדיו לעולם לא תיווצר תוצאה אלא מבוי סתום.
כשאדם אבוד הוא מקשיב למילים ואז תופסת אותו שורת המחץ וזה כואב.
וכשכואב לומדים לתת מקום לכאב
כי אם הוא ימשיך לרדוף הלב לא יפסיק לאגור
זה יכאב קצת, אולי יותר, אבל בסוף יעבור.