כשאהפוך מתכת
כשאני אהפוך למתכת
כבר לא אהיה רכה
זוויות עצמותי יהיו פוצעות
כקצה של קיצון אשיב מבטך
אני אקרע אותך לאלף הרוחות
כאילו היית דפים של ספר
ואני עיפרון המתבטא בצריבה,
דפים דפים נתלשים בעצב
מתעופפים עד שהופכים רוח
מן העולם הבא.
העיניים שלי יתקררו בין הרף
ומה שגעש בתוכן כמו לבה חמה
יתעצב לתער חדה,
אני לא קוראת, אני מוותרת
גם אם לקרוא זה מה שהציף בהן פעם
אהבה.
תגובות (16)
אני חושבת שהתכוונת *תער
חוץ מזה את תמיד כותבת יפה.
תודה רבה לך *סומק*
זה היה פשוט מדהים!
תודה רבה לך D:
שלא תעזי, בסדר?
חחחחח מקסימי ציפורי 3>
כתיבה יפה בהחלט, למרות שאני לא יכולה לחשוב אי פעם על לא לקרוא שוב, גם אם זה רק דימוי; (
חחחח לא לקרוא בן אדם זה אחרת (; תודה לך
אם זה סתם… אוליב אני הולכת לקרוא את השיר עוד הרבה פעמים הדי להבין יותר,אבל זה יפיפה,בכנות.
חחח יקירה 3> תשמעי, יש כאן את מוטיב המתכת והנייר. הוא כנראה קירר הכל , ולכן כל התרגשות (הר געש ולבה ודברים חמים) בקירורם התעצבו לנשק חד. הנשק החד הזה זה עיפרון, אבל לא כמו פעמים בעבר הוא כבר לא כותב על דפי הספר היסטוריה או נכנע להבין. זה עיפרון ברזל שמשחיט את הספר שלו. העיפרון צורב על הספר מילים ומעיף את הדפים כאילו הם חסרי חשיבות עד שהם כבר שייכים לעולם המתים. והיא כבר לא קוראת את האדם שאהבה, את הספר, למרות שזה מה שאהבה לעשות כל אותו הזמן. מקווה שזה ביהר לך קצת את העניינים. אני מוצאת כאן טרגדיה עמוקה על ממ הוויתור הכי גדול באנושות – הוויתור על לאהוב משהו. והספר הוא כנראה הסיפור של שניהם, שסופו מצוייר בקרעי זעם וחרט.
אני שונא כשאני לא מבין חידות, והקטע הזה מבחינתי הוא חידה אחת גדולה שלא הבנתי -_- הרעיון הכללי מובן לכל.. אבל אני שובר את הראש פעם אחר פעם – למה לעזאזל בחרת בדימויים האלה דווקא??
אף פעם לא הרגשת כאילו אתה ואדם נוסף כותבים ספר משל עצמיכם? יש לכם דרך לראות את החיים, שהיא משותפת לכם? כל אחד אומר תגובה. כל אחד עושה מבט. כל אחד מכניס עוד פרט לתפאורת ההרמוניה שלכם.
העניין של הקור וחום הוא די קלישאתי. לבה של רגשות. התקררות רגשית. ובדרך כלל לבה הופכת לסלע חרירי בהתקשותה , ולי בזלת דומה לברזל או מתכת בהקשר הזה. פשוט הקצנתי את המימדים ה'לא רכים וחמימים' שיש לבזלת הנוקשה לעומת הלבה המרגשת.
לפעמים במקום לכתוב תגובה, אתה מרגיש צורך נוראי למרידה. כזו שאי אפשר לחזור ממנה והיא חותמת את גורלכם. אתה מורד בקשר, וגומר אותו. וזה לא דומה ללרשום סוף טוב או רע שאליו תמיד יהיה ניתן לחזור כדי לתקן. אתה עושה משהו אחר שיהיה הרבה יותר בלתי הפיך. אתה יוצר הפיכה, וקורע אותם עם החדות שנעשתה מן עינייך. לא יהיה ניתן לרשום שוב. וככה אתה מביע באמת את הזעם והתסכול שלך. אף פעם לא הרגשת רצון במקום לומר למישהו – די – בווצפ , פשוט למחוק את האפשרות שלו לענות? כי זה עד כדי כך בלתי הפיך מבחינתך. כי עד כדי כך אין כאן מקום למילה נוספת.
מקווה שעשיתי את זה יותר בהיר, שימחה אותי ההתעניינות שלך
יש עוד במה להרהר אם רוצם לרדת לסוף ההבנה.. אבל – אחרי שהסברת לי את הטרמינולוגיה שלך, נקשרתי יותר לעיקר הקטע..
שאפו! מחשבה נהדרת, והתבטאות עוד יותר נהדרת..
הרהורייך מעניינים אותי.. מקווה שיצא לי לשמוע על כך, ואם לא, נתראה באתר
זה טוב ממש, באמת
תודה רבה *חיוך*