לא קל

בין נגיעות הזמן
בין עטיפות הצלופן
של הזיכרון..
חודר הפחד.

סדקים סדקים
הוא מחלחל לו פנימה
מפורר את רגעי הפאר
את הכוכבים שנשארו בי.

ואני מביטה בך,
בעיניים צפות.
מחכה שתזרוק אל תוכי,
גלגל הצלה מזדמן.

חוסר אונים משווע
או איך שכלום לא נוגע
חומה של מילים שקופות.
אני לא מצליחה לראות מעבר.

המשהו הזה שממתין לי..
משחיז ציפורניו,
מכה בזנב.
שד איום ונורא שמביט בי.

וכמה שאני מחפשת
לא מוותרת,
עד שיורד דם בברכיים.
לא מצאתי כלום.

ואיך שקל לי לזחול פנימה,
בין פוך לחיבוק
בין הלילה לאור
מגן אנושי עם חיוך.

איך דלת רועדת
עודנה עומדת
מזכירה לי..
איך זה מרגיש אחרת..

לבד.