לקרב אצו שני לוחמים

לקרב אצו שני לוחמים, ברעד נישא שמם.
להגן על עמם, למען לא יכבש, ולא ימוש זכרם.
שניהם מוכרים, שניהם אהובים, בני אותו העם;
רצים להגן, לשמור על חירות, שלא תירמס על ידם.
ידידים מכרים, חברים נושנים, הפנו עורף לזכרון-
אחד בשני חרבותם מניפים, אויב מר קראו בקול:
הגן על עמך, עצור חרבך, היכנע ומות בכבוד.
בוגד בעמך, מפר שבועה, להגן ולשמור מולדתך מרע,
בשם העבר, עצור חרבך, היכנע ואל תפגע בעמך.
בהם ממעל השקיף בדמע, פרש בודד אחד,
למי יעזור, אל מי יסייע: שניהם צודקים יחדיו.
זמן רב נלחמו הידידים, שמא לעולם.
אינם מבחינים בחורבות סביבם, חורבות מולדתם.
בצעד התרחק, השליך את חרבו, אחד הלוחמים.
הביט סביבו, מעשה ידיו, של קרב הגיבורים.
גבו הפנה, מהמערכה- אל האופק נישאו פניו,
לעצור הקרב, למנוע הרס, פרי מעשי ידיו.
חרבו במקומה נותרה, לא הוציאוה מעולם.
שריד היא ללוחם, מצבה לו, נותרה זיכרון עולם.
ברחבי העיר, מולדתם, פרץ מרי העם,
ראו אהובם המתרחק, כתפיו שפופות, דמם.
הגיבור העוזר, תמיד מנחם, עתה נעלם מהם,
הסדקים שתיקן, השברים בחומה, נפלו עתה כולם.
דהר הפרש, מדהיר סוסו, זמן מועט נותר,
לעצור המרד, למנוע הכעס, בעת חומה ליפול.
בגד הפרש, בשני המחנות, הקריב הכול עתה:
שלא תיפול חומה רעועה, השומרת, האחרונה.
אל האופק הלך, כתפיו שפופות, איש אחד נואש.
כאב ליבו, על הקורבן, דרך יחידה לרש.
תפקד כמגן, הציל רבים, אך אליו האש משך:
ידידים איבד, בשמירתו, בפיהם בוגד נקרא.
לפתע הפנה פניו אחור, אבק עלה בפניו.
דהר הפרש, אותו מחפש, דואג לחבר נואש.
מהרה הסתתר, בין השיחים התחבא, לא זה היה הזמן.
בבדידות חשק, לחשוב בגורלו, באשר עולל עכשיו.
הפרש דהר, אחרי העקבות עקב, ולא מצא דבר,
ידידו התחבא, ונעלם, אבדו עברות דרכיו
עודנו מחפש, דוהר בעולם, מחפש אחרי חבר:
לא מתעכב, ממשיך לאוץ, בעקבותיו מהר.
אחריו בלט עוקב אדם, זהיר ולא נראה,
מושא חיפושיו, של הפרש, הלוחם דמם הולך.