מכאן באה אמונתי

מכאן באה אמונתי

מנקה את הבית ,
פותח חלון ,
יוצא החוצה למכונית ,
נוהג ושומע מוסיקה ,
מתקשר לחבר ,
צוחק יחד איתו ,
מכניס את עצמי מחוץ לעצמי לכמה רגעים ,
מוציא את עצמי מבחוץ חזרה אל עצמי ,
האורות של חיפה כאילו שותפים לבדידותי ,
אני צריך אנשים כדי להרגיש מיותר ,
ביום השישי הזה ,

בתוך הבתים שמסביבי ,

יש המולה ושימחה ,
ותפילות סביב השולחן סביב משפחות שמחות סביב החיבוק החם ,
מכניס את ידיי לכיסים מרגיש מסכן וערום ,
הולך בקצב עסוק בכדי שיחשבו כאילו אני ממהר ,
כאילו שמישהו או משהו מחקה לי ,
כאילו שיש לכל ההליכה הזאת מטרה ,
הדבר הנורא ביותר זה לחזור עכשיו הביתה ,
למקום שבו אתה אמור להרגיש הכי בטוח ,
לחזור להדליק את האור ולשמוע את השקט המכרסם הזה ,
ולחפש לך דבר לעשות ,
אני שומע את תפילותיהם ,
הרבה לפני שהן מגיעות למטרה שלהן ,
הן דומות מבית לבית , ממשפחה למשפחה ,
מרחוב לרחוב , מסמטה לסמטה ,
מלקט את הצלילים שלהם אל תוך נפשי ,
אוגר את הצחוק ,
נטען מרעש הצלחות וחריקת הכיסאות ,