TaiTai
לחיים אין משמעות,כל עוד שוכחים שהמוות קיים גם הוא,כך אני חושבת. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. היופי המריר והמצער הוא,שסופים נמשכים בדרך כלל לנצח,והתחלות אינן נצחיות.נצלו את ההתחלות חברים,ותמיד הרגישו בריחו של המוות-הוא הרי תמיד איתכם,בין אם אתם מראים לכך התנגדות. אשמח לשמוע,או ליתר דיוק,לקרוא,את הפרשנות שלכם לכתיבתי ושירי/קטעי. סתם שאלה לפאן,איך נראה לכם שהדמות משירי/קטעי מתה?

מלאך המוות

TaiTai 18/07/2016 615 צפיות 5 תגובות
לחיים אין משמעות,כל עוד שוכחים שהמוות קיים גם הוא,כך אני חושבת. מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. היופי המריר והמצער הוא,שסופים נמשכים בדרך כלל לנצח,והתחלות אינן נצחיות.נצלו את ההתחלות חברים,ותמיד הרגישו בריחו של המוות-הוא הרי תמיד איתכם,בין אם אתם מראים לכך התנגדות. אשמח לשמוע,או ליתר דיוק,לקרוא,את הפרשנות שלכם לכתיבתי ושירי/קטעי. סתם שאלה לפאן,איך נראה לכם שהדמות משירי/קטעי מתה?

מהיוולדתי,תהיתי,
מי היה איתי לבדי,
כשנולדתי ובכיתי.
מי עמד והתקרב,
ודמותו התבהרה,
ויכל,רק הלב,
להביט בה,רק אני.
הוא הופיע,כשהייתי לבדי.
הוא הגיע,שאף אדם לא היה לידי.
כמארח לי חברה,
באותן המילות:
"תבואי איתי?"
ואני מצליחה,באותם רגעים,
לראות דמותו בדיוק.
עורו צחור,כשל מת מהכפור.
ועיניו הלבנות,
כעיניים מתות.
אין לדעת מתי,
הוא מביט בעיניי.
וחודר לעומק,
אל תוך תוכי אישוניי.
הוא לבוש בשמלה,
נקייה מכל,
ללא לכלוך,אך לפעמים רובצת חול.
עם גלימה צחרחרה,שעליה שומר,
ובמשפטו הקבוע שתמיד הוא אומר,
הוא מושך לעברי את הגלימה
הארוכה,
כמציע שאמשוך בה,ואקח אותה.
מנסה לפתותי,לעשות זאת שוב ושוב,
וכשמתקרבים צעדיו,
והוא בא לשוב,
רגליו ההולכות,
משאירות עקבות.
עקבות שמדם כהה עקובות.
אך איני פוחדת,כשרואה זאת.
לא מסוקרנת,ללא הפתעות.
ללא רגשות,ללא הרגשות.
וכשהזמן רץ,
ואני פוגשת בו פעם נוספת,
פחד ממלא אותי,
משלים את החסר במשך השנים.
סקרנות אודות רגליו המדממות,
מתמלאת בי לפתע מבפנים.
וצמרמורת עוברת,
חודרת,דוקרת.
וגוש בגרון,
שאומר לי:
"הגיע הזמן לישון."
לא מצליח להשחיל את שלושת
המילים.
ורוק לא מצליח להיבלע בגרוני.
תחושת הסוף,קרבה בי.
תחושת הזאת התקרבה בי.
ידידי הוותיק אומר,
את אותו המשפט עליו תמיד חזר
וחוזר:
"תבואי איתי?"
חיוך מבצבץ ורק כעת אני מבחינה,
באישונים הצחורות שלו,
משתחררים מהסוואתן זה עתה.
הוא מושך בגלימתו לכיווני,
והפעם,כמצליח לפתות,לפתותי.
הוא הופיע הרבה כך בזמן האחרון,
ותחושותיי בהדרגה מתחזקים,
מיומו הראשון.
כעת הוא חזק,וגובר עליי,
וגרוע יותר,גובר על חיי.
הבדידות של שנותיי גוברת,
וכך גם הופעתו לא נגמרת.
ואני כבר יודעת לשם מה הוא איתי,
מרגע היוולדתי,מרגעי היווצרותי.
בלית ברירה,ובפיתוי רב,
הושטתי לו את ידי,
בחיוך מצער רחב,
הרגשתי בקור,
של עורו הצחור.
נגעתי בגלימה,
וראיתי רק אור.
כמצטרפת לראות בעיניו המתות,
או מלאך מלווה שלי,
זהו הסוף?


תגובות (5)

נחמד. אהבתי את החריזה. לפי דעתי אפשר לפתח את השיר הזה לסיפור קצר או לסיפור בהמשכים.

18/07/2016 17:41

    חשבתי על אופצייה כזאת,אולם אין לי ממה לפתח את השיר הסיפורי הזה.וזאת,משום שזהו סופו,והינו תם,בדיוק כמו בעלילתו ובסופו.
    אני חושבת,שאוכל לכתוב עוד שירי מוות בסגנון,והמשותף להם כמו לזה יהיה הדמות הזאת עם הגלימה הצחורה,הדמות המלאכית והמלווה לקראת הסוף שאיתנו תמיד-מוות.או,אם ניצוק ממנה דמות שהיא-מלאך המוות.

    18/07/2016 17:44

ואו שיר עצוב. זה נשמע לפי השיר שהדמות רצתה למות והמוות קיהל אותה בזרועות פתוחות חפ

18/07/2016 22:03

לפי דעתי הדמות התאבדה

18/07/2016 22:04

    אהבתי את הפרשנות:)

    19/07/2016 11:35
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך