עד שהמוות יפריד בינינו

ישבנו על הנדנדה, שיכורים מין ריח הפרחים.
הרוח נשבה על פנינו, רוח נעימה.
החזקנו ידיים חמות, ליטנו לחיים סמוקות,
חיכינו לבואו.
ניצלנו כל שנייה ושנייה,
ואפילו צחקנו עליו לכאורה.
טיילנו בין גבעים ורחובות
חיפשנו קצת אוצרות.
וכמובן, שחיכינו לבואו.
לבשתי שמלה לבנה ומפונפנת,
הוא שבר כוס זכוכית בשמחה,
והתנשקנו באהבה.
עדיין, הוא לא בא.
עיניו הכחולות הנוצצות,
עייפו כבר מעבודה.
עיניי החומות בצבע השוקולד
משחירות יום יום.
אנחנו נשארים ערים כל הלילות והימים,
מחכים לו. ממצים כל רגע.
לבסוף, הוא הגיע.
אך זה היה כבר מאוחר, כי כמובן
הוא היה יכול לבוא הרבה יותר מוקדם.