על הפשעים שבין אמהות לבנות.

כמו בכל משפחה, אבל זה אולי לא נורמלי,
ריבים הם על בסיס יומי ורנדומלי
חלקם גרועים יותר, חלקם גרועים פחות
אבל אתה סומך על זה שתשלימו, לפחות.

הרבה פעמים דיברתי מגעיל אל אמי,
הרבה פעמים היא דיברה מגעיל אליי
אבל את הריב הזה שהיה לנו אתמול-
כמה שהוא מטומטם, לא אשכח בחיי.

חזרתי מותשת ממצעד הגאווה,
היה לי שבוע קשה, בלשון המעטה
הוטרדתי באוטובוס, ואני רק נערה
כל השבוע הייתי מפוחדת, חרדה.

האם אפשר להאשים אותי שרק רציתי לישון?
כמעט ולא רציתי לקום אותו יום.
ובבית שבו יום שישי כולם צריכים לנקות
לא עברה שעה וכבר התחילו הצרחות

כל שבוע אני עוזרת בבית, תורמת את חלקי,
אפילו יש לנו תורנות יומית שגם היא חובתי
רק פעם אחת לא הצלחתי לקום במהרה,
וכבר אני בפרזיטתיות אשמה?

אך זה לא הכל, חברים יקרים
כי כאמור את הריב לא אשכח בחיים
ומה כל כך גרוע אתם שואלים?
הדברים שאמי אמרה לי ישר בפנים.

אני פותחת עיניי למבול הצרחות
אמי צועקת לעיניי שהיא שונאת אותי, נמרצות.
קוראת לי זבל, חמור, עצלנית חצופה
ואז אומרת שפעם הבאה כשיטרידוני לא אקבל שום עזרה.
ומדוע היא כעת עברה את הגבול, אתם שואלים?
כי זהו פשע בין אמא לבת, ופשע בין הנשים
כי אמא אמורה להיות שם בשבילי גם כשקשה,
או לפחות לא לחזור בה מחובותיה עקב ריב מטופש שכזה.
כי אמא לא אמורה לנצל את הידע שלה עליי, על חולשותיי,
היא לא אמורה לנצל את הידע שלה על הדברים שפגעו בי בחיי
היא לא אמורה לנצל תקרית של הטרדה מינית
כדי להעליב אותי, ולהשחיז בי את חוד החנית.

כל רגע היא מצהירה, עד כמה אני יותר גרועה,
וגם אני מתנהגת לא יפה, בזה אני מודה.
אך האם אי פעם ניצלתי את הצלקות הקשות שהותירו בה אנשים?
האם אי פעם אמרתי לה, בואי הכי בי עם חגורה כי כך עשו לך ההורים?

כל רגע היא צועקת לעברי שרק לה הזכות לכעוס,
ההכחשה העצמית, תקפה בה בלי מנוס
כל רגע היא צועקת שדמעותיי לא מעלות בה רחמים
וכמו שאת תמיד אומרת אמא, לפעמים לא מחלימים מהפצעים.

אמי המשיכה להתלונן, שהיא כבר בת 55,
לכן איך אני לא קמה לנקות? אני צריכה להתבייש.
שמעתי זאת ושמתי את כעסי הגדול בצד
עליתי למעלה ושטפתי מיד
נפלו הדמעות לדלי, לרצפה
עכשיו הבית נקי
אבל היחסים בחורבה.