רוצחת \ חיוך שחור

עיניה עצומות,
ידידה מוכתמות,
אותו חיוך רחב,
נשאר ולא עזב,
פניה הרכים,
כבר לא מאירים,
ואת אותו חיוך שחור,
אותו לעולם אזכור.
איך עמדה אז לצידי,
אחזה שוב בידי,
הביטה באהבה,
רצחה ללא סיבה.
כמו ציפור שחורה,
הבנה לא ברורה,
היא מלאה יגון עמום,
רוצחת בחיוך עקום.

עיניה עצומות,
שפתיה מוכתמות,
באותו צבע אכזר,
אדום שכבר לא זר,
דם זולג מגופה,
מחלתה היא מגפה,
חיוכה, הוא כבר נמוג,
ליבה שוב נסוג,
צעדים שבורים חסרי חיים,
רוחה תמיד תישמר בפנים.
כלואה בתוך עצמה,
אין בה גחמה,
היא מחייכת את חיוכה,
ורוצחת אותך.