רכבת שרק עולה ועולה

אנשים באים, אנשים הולכים,
כולם כמו תחנות בדרך.
לפעמים גם הם עולים,
נוסעים הרחק,
מצטברים עוד ועוד סיפורים ברכבת.
והרכבת נוסעת, למעלה, אל ההרים,
בלילות היפים כמעט נוגעים בכוכבים,
והיא עוצרת.
עוצרת לרגע, רגע קצר, או ארוך,
רגע כואב, רגע של חלום,
נשמעות שריקות הציפורים מבין העננים,
לפעמים גם אני רוצה לעוף איתן,
במרומים.
יורדים, יורדים,
שועטים אל התחנה הנוכחית,
האנשים.
הרכבת מתחילה להתרוקן,
אבל לא כולם הלכו, ברחו,
עוד מעטים נותרו.
מעטים, אנשים מעטים,
שיישארו יחדיו עמי,
לעד, עד שאגיע לתחנה הסופית,
הכי רחוקה, למעלה-למעלה, כל כך נפלאה,
תחנה שבסוף כולם ירדו בה, ולא נותר אף אחד.
והרכבת תחזור אל תחילת המסילה,
ובה תחל נסיעתה,
נפש חדשה.
אבל כעת, כשאני עוד נוסעת,
ויש כל כך הרבה תחנות לפני התחנה הסופית,
קשה להאמין, לחשוב, אז פשוט מניחים למחשבה להתעופף,
לרדת על המזח ליד הים, הפועם כמו לב,
לב האנושות היוקד.
אני נשענת על החלון, עוצמת עיניים לאט,
שריריי המתוחים משתחררים, מרפה מעט,
נושמת, מתענגת על כל נשימה,
ואז נרדמת, באטיות,
מרגישה בנוכחות הסובבים אותי,
האהובים שלי,
נרגעת.
ואז בבת אחת.