שירו של הסהר

שירו של הסהר

משהו שמתחבר, לא משהו אחר בין חריקת כיסא לניגון בפסנתר.
צליל צורם אוזניים, דמעות וזוג עיניים אני מסתכל על הדשא ועל המים.
פיזיקה, אסטרונומיה- מקצועות ונושאים ניגון בחצוצרה ורעש התופים.
אבל המחשבות שלי הן ערפל, זה רע אפילו רק להסתכל, על צבע השמיים של הלילה האפל.

אני מדוכא, זה מעצבן לא להבין כלום, אני עומד רק במרכז השמיים, סגור ואטום
עם קליפה לבנה, שאי אפשר לפרק או לפורר, רק רציתי למצוא חבר.
השעון מצלצל חצות, מתחשק לי כבר לבכות, הכוכבים מסביבי ובראשי המחשבות מתרוצצות.
שוב אותן ילדות את הכביש חוצות… זיכרון אפל שרוצה להתפוגג,
להיעלם, להתנתק, לצאת מתוך רשת הקורים של הכוכב שמגן, שכל הזמן שורק…

אני קצת מבולבל, בעצם אני לא מבין דבר, אני רק רוצה שוב לשחק לי עם הכר,
אבל אני לא יכול, אני אומלל, אני מדוכא וזה חבל…
כל הלילה אני צריך לעמוד במרכז שמי הלילה האפלים ועליי מסתכלים הצללים
וזה מפחיד, כן אני מפחד מהחושך ואני יודע שלא רק אני, גם בני אדם.

שוב אני נשאר, מסתכל על בתים, ילדים צוחקים ושומע שעונים מתקתקים.
שוב אני נשאר עם הכוכבים המאירים, שלא רוצים להיות חברים.
הם לא רוצים להיות החברים שלי, אבל לכל כוכב יש חבר, כוכב אחר.
אני נשאר עם החידה שעוד לא הצלחתי לפתור, זה כמו ליפול לתוך בור.
בחור שחור, בור אפל והנה אני נופל…