אף אחד לא מבין אותך

אתה מדבר, מנסה להשתלב
אבל מבין עמוק בלב
שאתה לא שייך ולא קשור
גם כשצוחקים וגם כשעצוב.

"אולי תנסה להתקשר? כאילו, למה שקורה."
"מה זה משנה? אני עדיין לא אשתלב,
ולא אוכל להגיד את כל מה שאני חושב."

אתה מסביר להם דברים בנושאים שאתה אוהב
אך הם בך בוהים, כאילו דיברת בשפה אחרת
אתה מחייך וחוזר על דברייך כמו תקליטון
אך יודע איפה שהוא שזה בכל זאת לא יעזור.

"למה? מה הבעיה שתגיד את מה שאתה חושב?
זה רק יעזור לך בחברה להיקלט."
"זה לא, כי אתם לא תבינו, ותבהו בי כאילו נחתי מהחלל החיצון,
למרות שאני בסך הכול מסביר משהו שלכם קשה לקלוט."

אתה מתייאש מהם, לא מבין מה הבעיה
כבר לא חוזר בשנית על אותה אמירה
מותיר להם לשהות עם תהיותיהם
אבל בתוכך- אתה יודע שזה כואב.

"אתה חושב שאנחנו מטומטמים?" צחקוק קצר.
"לא, אבל אתם לא מבינים אותי." חיוך מר.
"תנסה לדבר על דברים יותר פשוטים," ניסיון.
"אני מדבר על דברים פשוטים, אתם מגדילים אותם לעצומים." כישלון.

אחרי זמן-מה של בידוד והסתגרות
אתה מתחיל לשאול, אם אולי אתה הטעות?
יכול להיות שאתה פגם בבריאה
יצור חולני ומשונה שכלל לא היה צריך להיוולדך?

"אתה סתם עושה עניין." הנד ראש.
"אתה יודע שלא." הידוק שפתיים.
"אתה חושב סתם, ממציע דברים מפי הדמיון." אנחה עמוקה.
"אתה לא חושב שהדברים הללו מקורם במציאות לאמיתה?" שתיקה מביכה.

אתה צורח לעזרה
כך שאף אחד לא שומע
דופק בקירות שאותך חוסמות
כשהן אינן קיימות.

"אני אנסה להבין ולעזור.."
"אתה לא תצליח."
"זה אתה שלא נותן!"
"אבל אתה לא תוכל להשתנות גם אם תרצה."

כתפוח רקוב
מונח בזבל שנים
כנשמת המתים
אתה מתנועע בין האנשים.

לא קיים.