בדידות לא מנחמת
מילים של שתיקה זורמות בי,
של בכי, של עצב,
ייבבות מרות חסרות שליטה בוקעות ממנני,
קורעות אותי מפנים.
מבטי ללא ניע,
נעוץ היטב באופק,
באזור לא ידוע,
לא רואה את עיניך מביטות,
צופות בי ברחמים בעודי נופלת ללא שליטה,
קורסת,
אי שם.
שיגעון מטריף את ראשי,
גורם לי לבכות,
ועל מה?
אני איני יודעת,
רק שהדמעות זולגות,
ולא עוצרות.
זו בדידות מתמשכת,
שאיש אינו מפיג,
וזה כואב,
כל כך כואב,
לא לשמוע ממך,
ואני מנסה, מנסה להתקדם,
אך רגליי מרגישות כל כך קרות,
נטועות,
כשאני רק צופה בך,
מתרחק.
תגובות (1)
היי ספירי.. עכשיו בדיוק חשבתי על זה אחרי שאני קוראת דברים שלך כמה ימים ברצף..
יש משהו נורא עצוב בכתיבה שלך.. לא יודעת. הרבה פעמים את כותבת משהו אופטימי, אבל הנימה היא טיפה קודרת ועצובה. לא שזה דבר כל כך רע, זה ממש עוזר להתחבר למה שאת כותבת.. הופך אותך לאנושית, ובלי קשר רוב הקטעים והשירים יוצאים דווקא בסערת רגשות, ככה שזה אפילו דיי הגיוני.
הכתיבה שלך מדהימה! באמת. כל מילה- כל קטע שאת כותבת שואבים אותי פנימה. מהכתיבה שלך אני לפעמים מרגישה שאני ממש מצליחה להכיר אותך.. לראות אותך מבעד למילים. זה כישרון נדיר- תשמרי עליו!
נ.ב- ראית?? היה לי משהו להגיד חוץ מ-וואוו חחחח
מחכה בקוצר רוח לקרוא עוד קטעים.