תקווה

אלוהים למה עזבת אותי לבד בגיהנם עלי אדמות הזה.
אתה אפילו קיים? אני לא יודעת יותר. אבל אני מנסה, ואם אתה קיים הושט לי יד והצל אותי מאבדון, הראה לי מעט מאור פניך הקורן…
אני יודעת שאני לא מושלמת. מעולם לא הייתי, אבל אני אנושית. תמיד הייתי.
אני מרגישה כשפוגעים בי, משפילים אותי, מלבינים את פני.
ומה אני? אני רוצה לצעוק, לכל אלה שקוראים לעצמם בני אדם אנושים. "אני פסל דומם? אני בשר ודם חיה ונושמת!" גם אני טועה כמו כל בני אדם, גם אני לפעמים תוהה בערפל סמיך.
גם אני לפעמים נפצעת, פוחדת מהמחר. נזקקת לרגשות אהבה. גם אני לפעמים זקוקה למילה טובה בשביל לזקוף ראש. גם אני מקנאה, ולפעמים כועסת. מסתנוורת מכוח, עושר ותהילה. גם אני כמוכם, אז למה? אתם מרסקים אותי, קורעים את נשמתי, מנפצים את כל כולי. אז למה כל יום שעובר דמי אוזל מפני? הן מחווירות כסיד, אני מרגישה כמתה וניראית כך. למה? אתם יכולים לענות על שאלתי? האם אתם טובים יותר ממני? האם אתם מושלמים? אז אם כן, מי אתם? כי אנושים, אתם לא!
לפעמים אני תוהה אם לא כל ישותי לבד בגיהנם. אולי רק החלק האמיתי שבי עזוב שם כרוח רפאים רצוצה מתלאותיה, יסוריה, כאביה.
אולי יום אחד החלק האמיתי שבי יאסף מהגיהנם חזרה הביתה אל ליבי, יאחה את פצעיו שטרם הגלידו. לפעמים אני תוהה אם אותו גיהנם יהפוך להיסטוריה יום אחד.
אבל אני יודעת בוודאות שמחר השמש שוב תזרח, תעניק הזדמנות ליום חדש.
התקווה פועמת בקרבי, אולי מחר היום הזה יגיע. בעולם ישרור שלום, אהבה, אחווה, ושלווה. ואולי כל אלו ישררו בי, החלק האמיתי שבי יאסף חזרה אל ליבי, יאחה את פצעי.
כל מה שנותר בי מה שמסתתר בכל הכאב היא התקווה.