הוא עוזב, ולתמיד

זה הרגיש בהתחלה מעט מבלבל,
חושבים שאולי הוא סתם משקר,
אבל אז רואים, האמת מול הפרצוף מתגאה,
ואתם נבלעים בתוך החשכה.

בהתחלה זה רק כואב,
לא חושבים על דבר אחר,
לאט לאט מתחילים לשחרר,
והכוח רק אוזל,
פתאום חשים ייאוש איום,
לא מבינים כיצד זה קרה פתאום.

ובסוף כבר לא שואלים "למה",
רק מקווים להתעורר למציאות שונה,
וזה לא קורה, ומקווים, ושוב פעם נשברים,
ומילים לא מעודדות, וחיבוקים לא מנחמים,
רק רוצים לשקוע עמוק ולשכוח,
בחלום המתוק לטבוע.

והרכבת חולפת, נוסעת במהירות גוברת,
חוזרת לחמש שניות לתחנה הקודמת,
נותנת לכם רגע של זיכרון, של מחשבה עצובה,
ואז ממשיכה לה במסלולה.

עוד חוד ננעץ בלב, ועוד אחד, ועוד קצת כאב,
אתם כבר לא חזקים כפי שחשבתם, כשמכריע הסבל,
ואין עוד טעם לבקש ממנו לחזור, כי הוא הלך,
וקשה להכיר בזה, אבל הוא לא יחזור עוד,
אף פעם.

ובסוף כבר לא שואלים "למה",
רק מקווים להתעורר למציאות שונה,
וזה לא קורה, ומקווים, ושוב פעם נשברים,
ומילים לא מעודדות, וחיבוקים לא מנחמים,
רק רוצים לשקוע עמוק ולשכוח,
בחלום המתוק לטבוע.

אתם לא צריכים יד מלטפת,
אתם לא צריכים כתף תומכת,
אתם לא צריכים חיבוק מנחם,
אתם לא צריכים שהכאב יעלם,
אתם צריכים רק אותו, כי הוא היה מלטף בידו,
כי הוא היה תומך בכם בכתפו,
כי הוא היה מחבק בחוזק ומנחם,
כי הוא זה שהעלים את הכאב.

אולי הייתם מעדיפים לחיות בשקר שהוא עוד כאן,
ואפילו שאתם יודעים שהאמת שווה כאב,
השקר שווה ממתק מורעל.