לבד.

והלבד הזה.כל כך הרבה לבד.
הוא רודף אותי.
שוב ושוב.
נכנס לכל מקום.
החושך הזה.
מלא לי כל פינה בלב.
כל פינה בתוכי.
בעצמי.

כל כך הרבה ריק.
כל כך הרבה לבד.
כל כך הרבה בדידות.

שאני רק רוצה לחבק את עצמי חזק חזק.
וללחוש לי שהכל יהיה בסדר.
שיום אחד.
אני אהיה אהובה.
אהובה באמת.

אני רק רוצה לחבק את עצמי חזק חזק.
שהחיבוק יכנס גם ללב.
ואז לפחות הוא לא יהיה ריק כל כך.
אילו רק הייתי מצליחה.

אבל החיבוק לא ניכנס ללב.
אבל הדמעות דווקא כן.
מחלחלות הן פנימה לתוך הנפש.
אם אבנים שחקו מיים.
אם מים שחקו אותי.
ואני לא חזקה.
כמו שכולם חושבים.
כמו שכולם רואים.
ואני רוצה לצעוק.
ואני רוצה לצרוח.

בתוך כל הלבד הזה.
בתוך כל החושך האינספי.
והקולשלי מהדהד שם לנצח.

ואני שומעת את עצמי שוב ושוב ושוב.
מתחילת העולם.
ועד סופו.
אני לבד.