על בושה וכלימה

עירומה בשדה קוצים,
שומעת מנגד רחשים, ציוצים.
על גחלים בוערות היא הולכת,
בין עיירות מטיילת.
רגליה הפצועות זועקות לעזרה,
את גופה מסתירה מבושה וכלימה.
אך לא יגיע אף אחד שיעזור,
יושיט יד לה מעבר לבור.
היא תישאר שם לבד באותו חור,
עם הבושה והכלימה, ההשפלה והקנאה,
השנאה והנתינה שתמיד רצתה לתת,
אבל לא היה למי.
לא היה מי שיגיד לה שלום,
שיסגור לה את האור כשהיא הולכת לישון.
לא היה מישהו שיחבק, שיאמץ אותה לליבו, באמת.
והבושה והפחד, העייפות, השיגעון, לא נותנים לה לישון,
לא נותנים לה לחלום.
אט-אט היא חופרת לעצמה את הבור, מטר ועוד מטר,
עמוק אל תוך עצמה,
מפחדת להביט מעבר לבועה.
והעולם כבר החשיך, השמש כבר ירדה,
היא יושבת בבור, מוצפת באשמה.
למה לא ניסיתי לצאת מהבור?
למה תמיד המשכתי רק לחפור?
למה כשאמרת שתישאר לנצח, בסוף השארת אותי לבד?
למה, תגיד לי למה, עזבת לי את היד?
למה זה תמיד רק אתה ולא אני?
למה אינני יכולה לקחת את האשמה על עצמי?
הבושה והכלימה, לעולם לא יעזבו.
יד מלטפת, תמיד תיראה כחונקת.
אולי כדי שאותה אחת תקבור את עצמה באותו בור שהיא חופרת.