שבת בבוקר בלוז

העצב שוב שוקע,
מהראש לבית החזה.
הזרועות מוטלות לצד הגוף,
הגוף הכה חולה,
שמתמלא
בעצב של שבת בבוקר.

גנו של הענק,
החורף שוב הגיע
אין פה צחוק של ילדים.
וקר מתחת לשמיכה
בדיוק כמו מחוצה לה,
אין שמץ משוא פנים.
ובתוכך נושר לו עוד עלה
הגן שלך מתרוקן
והלב מתמלא
בעצב של שבת בבוקר.

פתחת ספר,
את עצמך מישהו כתב שם.
ומהצד נראית כה לאה.
רוח בחוץ שורק – רוח בבית פוסע
וקיר דרכו חוצה
השקט שוב רועש פה
את אוזניך ממלא
בעצב של שבת בבוקר

אתה מתגעגע לפנים
ועוד פנים
וליום מאושר,
שאת עצמך תשוב – תשלה,
לבנתיים
בעיניים
מתמלא,
בעצב של שבת בבוקר.

ואתמול היה אחרת?
ועכשיו אינך זוכר את
הרגע הנוגה.
המחר חושק שיניים
עת הפנית לו
העורף הקשה.
והגוף דומם
אחריתו הוא מכלה
בעצב של שבת בבוקר