שיר על השואה

כמו צאן לטבח הובלו דורותינו הבלויים,
אל עתידיהם האכזריים,
אל מקלחות מהן איש לא שב
ומקומות בהם הופרדו בן מאב.

במדים חומים, עניבה וכובע שחור,
ירו אנשים חסרי לב בלי להסתכל לאחור,
אל תוך נהרות, לפעמים חפרו בורות,
והנורים, בזעקות כאב ושבר, ניסו לשרוד עוד יום בקבר.

יהודים קיבלו אות קלון לחבר,
הושפלו אין סופית ובבושה חרישית,
אבל היו שהתנגדו, לא הסכימו לגזרות,
נלחמו, ברחו ושרדו ביערות.

והילדים, שלא ידעו דבר,
קיוו עוד יום לראות את המחר,
בציוריהם ציירו את הכאב,
ללא מזון, שינה, כאשר העולם סביבם חרב.

ובירידה מהרכבת עברו סלקציה –
לפעמים לפי האדם, לפעמים לפי מזל ולפעמים כלל וכלל.
היו שנורו על המקום, היו ששועבדו לעבודה יום-יום,
נותרו חסרי כוח, עייפים ללא שינה, ונפטרו ממחלות בגלל היגיינה לא נכונה.

ובלילות, על דרגשים שלא מתאימים אפילו לאדם אחד,
ישנו עשרים בצפיפות כזו שהיית נחנק מיד,
ללא יכולת לזוז, בקושי יכולת לנשום,
קיוו להיסחף על ידי החלום.

ואנו, דור העתיד, נשבענו לזכור ולעולם לא לשכוח,
כי בסיפורים האלה יש כוח,
כוח לשמר את העתיד, להזכיר איך לא להתנהג,
ולדעת תמיד, שאנו עם אחד ויחיד.

*כל הזכויות שמורות לי*