שיר עצוב. (זה לא ממש שיר, זה רק מבנה של שיר)

..

מנסה להסתיר את השברים,
את השברים שלליבי חודרים,
לשברים שבחיים לא היו הכי קטנים,
לשברים שנגרמו מאנשים חסרי עונים.

הם לא עשו כלום,
הם רק מקשיבים.
מקשיבים לדברים שהם לא צריכים לשמוע.
מקשיבים לדברים,
בזמן שאת רוקם קשה להם לבלוע.
את הפנים הם מסתירים,
מהסיבות הכי ברורות.
מהסיבות שאני יכולה לנחש שגם את כולם שוברות.
שוברות לחלקים גדולים,
וטעיתי, גם לרסיסים קטנים.

את האצבע הם מפתלים במורד החלון,
מנסים להסתיר את פניהם בעזרת הוילון.
מרוב בושה,
מרוב שנאה כלפיהם.
הם פוחדים שאנשים כבר לא יוכלו להסתכל עליהם.
ולהגיד,
את הכל!
פשוט הכל להגיד,
בלי שום התחרטויות, רק מי שסובב אותם,
יכול לדעת מה הם אומרים,
שהם אומרים שהם יותר לא שוברים.
הם אומרים שהם יותר לא אורסים.
לא מפרקים את מה שאני בניתי.
לא מספרים את מה שאני חוויתי.

ומיד לאחר מכן,
הם אומרים את ההכי נורא,
הם אומרים שזה בלי כוונה.
בלי כוונה הם פגעו וגרמו לי לעשות דברים נוראיים.
בזמן שהם אומרים זאת,
במבט ציני ואכזרי מתמיד.
שכל מי שהיה מסתכל היה רוצה להשמיד.
להשמיד את הדבר הנורא שנוצר מסטוץ אחד קטן.
את הדבר שיכל לא לבוא לעולם.
אבל זה מאוחר מידי.
כי במד העצב שלי,
מספר האחוזים התמלא והושלם.