׳מכאובי האהבה׳

׳מכאובי האהבה׳

״אני עוד זוכר שנים שעברו,
מילים שנאמרו,
וויכוחים שנגמרו,
צלקות שנחרטו,
פצעים שנפתחו…

אני עוד חולם את פנייך,
את שמך קעקעתי על עורי,
בעבר, שהיה וחלף,
ולא נשכח על אף שהזמן לו עף…

בכל בוקר שאני מתעורר,
קולך אותי מלטף,
לוחש שהוא אוהב, 
אותי בחמימות עוטף.
זיכרון נושן שנחרץ כצלקת,
צלקת בדמותך,
כמעין רוח רפאים,
אותי את רודפת…

בכל רגע ורגע,
את מופיע ונעלמת,
מחייכת ושותקת,
לפעמים צוחקת.
את אותו הצחוק ששיננתי כמנגינה,
אותך לצידי אני מדמיין ישנה.
אלו הם ייסורים,
מכאובי האהבה,
סיוטים בלילות,
וכמיהות שאינן נפסקות…

כאשר הערב יורד,
אני שב אל אותו החדר הבודד,
זה שחלקנו יחד,
בו ישנו מחובקים,
מתלחשים על העתיד, 
מאריכים נשיקות,
יוצרים זיכרונות…
אך הפעם הוא ריק,
ריק מאור ומאושר,
ריק מחיים ואפילו מעושר…

מה עוללת לי אינך יודעת,
ברגע שהשארת את מכתבך,
לכאבי האם את מודעת?…
למה שנעשיתי?,לגוויה מהלכת…
גוף שעוד לוחש את שמך בתוך העלטה,
זאת בתקווה לאור שתשכיני בה.

היכן שאת לא נמצאת בעולם,
את פנייך אזכור לעולם,
על עינייך חלמתי מבלי לספור מונים,
על שפתייך השתוקקתי לילות אינסופיים.
ומגע ידייך החמים על לחיי,
היחיד היכול להעלים את הקור,
הקור שהתפשט ושיתק את גפיי.

אני זוכר שנים שחלפו,
אמרת לי אז להמשיך לבד,
כל שנותר בי הוא תחושה של בדד.
התקרה הלבנה שלא השתנתה,
כנשמתי היא עכשיו ריקה…
ורק אליה אני מדבר,
מבקש ככול שהכאב גובר.

תגידי לה שהייתי מאושר,
תגידי לה שחיכיתי לה עד מאוחר.
תגידי לה שליבי שבור,
תגידי לה עד כמה אני גמור.
תגידי לה שאני עדיין ממתין,
תגידי לה שאני לא רוצה להבין…
תגידי לה, תבקשי שתחזור,
תגידי לה, שאומץ בשבילי תעזור.

תגידי לה, זוהי מילתי הבודדה,
תגידי לה, שכבר איבדתי תקווה.
תגידי לה, שזוהי נשימתי האחרונה…
תגידי לה, שאת הקללה ממני תסיר,
תגידי לה…
שליבי פעימות לאט לאט מחסיר.״