שפתיי השסועות

שפתיי השסועות מתשוקתך וממהלומותיך,
עיניי האדומות מאושר ומכאב,
לחיי הבוערות מקור ומחום,
ידיי המורמות מהודיה ומכניעה,
גרוני הצמא ממצור ומחמדנות.

שערי הפרוע, קרומי הקרוע,
לבי הנגוע, קרה שם אירוע, אירוע גרוע,
עכשיו הוא שרוע, בפני כל אחד.
משתקף בראי, ונגלה לרחוב, לעולם.
הוא שבור בשלמות, מתחושת אבדון והתמוססות.

כל אלה, כולם, מביאים אותי למחוז הנסתר, הסודי, המקרי.
כי הכול פה שקרי, ולא אמיתי.
זוהי רק אשליה, ציור, תת- מודע.
הם לא מספיקים, ובכל זאת מקדימים.
את זמנם, שלא נגמר. לעולם.

צובעת כל בוקר, את עיניי, את לחיי, את פצעיי, את שיניי,
ובנוסף, כמובן, את שפתיי השסועות.
צובעת, בלי פחד, ברוב צביעותי, מתחפשת, מחפשת, ולא מוצאת כלום.
אז פוחדת נורא, כי יגידו, יצביעו, יאשימו.
צובעת את שפתיי השסועות, כדי לכסות ולפתות,
ולגרום לגלגל שלא יתהפך, לחזור בחזרה,
אל שפתיי השסועות.