׳התוודותה של בת הים׳

׳התוודותה של בת הים׳

״כאשר עליתי לראשונה מעל פני המים,
השקפתי בהתרגשות על השמיים,
ובך הבחנתי כהרף עין.
גבוה וחזק, 
בעל שיער שחור, לח ודק.
עינייך כחולות וטובות,
מחפשות אחר הרפתקאות.
סיפורי גבורה שתוכל ללחוש לאש,
על ספינות טרופות,
ובנות ים מקפצות,
בארמונך ההומה, בלילה, בחצות.
ספינתך מפליגה בשביל הבריחה,
מפרשיה פרוסים ועוגנה שמור בבטחה.
אחרייך נשביתי,
בליל זיקוקים התוודיתי.
בשבילך נפלתי,
נפלתי בשבי, קורבן לאהבה.
על אף התנגדותם של בני הים,
הלכתי אחר תשוקתי, נפרדתי מכולם.
תמימותי חגגה ופניתי אל המכשפה,
אותי היא עודדה, כישוף היא חוללה.
וויתרתי על סנפירי,
רגלי אדם צמחו ממותני.
את קולי השארתי מאחור,
סמל לאור שכעת נצבע באפור.
כאילו הגלגול הקדים את בואו,
הלכתי לארמון, לפגוש את יורשו.
כאב סכינים חורץ בגופי,
אחיותי וויתרו על שערן בשבילי.
בחירה אחת, כרוכה באובדן,
בין אם לשם ובין אם לכאן.
אובדן היוצר עול,
וסכין קטנה שתקטול הכל.
את שמי אתם בוודאי מנחשים,
את סופי אתם כבר מכירים,
הוא מסתיים בעצב רב,
ובקצף גלים.״