שש בבוקר

שש בבוקר
שוב שש בבוקר.
לא בא לי לישון בלילות האחרונים.
וביום, קל לי יותר..
כי אני עייפה נורא.
זה טוב, החופש הזה.
בדיוק בשבוע הנכון בשנה.
או משהו.

יש לי שברי בתים,
בפלאפון ובוורד.
אני מנסה לכתוב עליך שיר..
וכל פעם מוסיפה קצת.
אבל לא מצליחה להתמודד עם כולו.
הכל מפורק לי בראש.
ובא לי לכתוב פה כל-כך הרבה על כל מה שקרה
או לא קרה. או נאמר.
חבילת קלפים הפוכה שמישהו פיזר על השולחן.
אבל לא בא לי,
שהקורא הרנדומלי יקרא אותנו ככה.
לא בא לי,
כשיום אחד, בתקופה אחרת לגמרי,
אני אהיה הקורא הרנדומלי..
ואני אזכור.
שלמעשים יש השלכות.
במוקדם או במאוחר.

אמרת לי השבוע,
משהו שקרע לי את הלב.
כאילו בבום אחד,
נתלשו ממנו חלקים והתפזרו לי בכל הבטן.
ואמרתי לך,
שזה דבר נוראי להגיד.
אבל ידעתי אותו..
עוד קודם.
פשוט, כשלא אומרים בקול רם..
זה כאילו לא שם.
רק שזה מצטבר ומצטבר עד שזה נהיה הר חירייה.
ואני אכנס אליך לחדר
ואציין, שמסריח לאללה..
למה לעזאזל לא טרחת לפתוח חלון.

אני שונאת את הפיל שבפינת החדר.
אני שונאת שאני לא יכולה פשוט להזיז אותו,
או להסתיר אותו.
אני שונאת שהוא לא מתכווץ.
גם לא עם המון אבקת כביסה מקולקלת ומים.

אני שונאת שהכל נהיה בבת אחת עקום,
כמו איזה ציור..
מתקופה שאני בכלל לא זוכרת.
ונורא לא אהבתי בשיעורי אומנות.
משהו כזה,
לא נקי.
לקוי. פגום.
משהו שבא לי להזיז חזרה..
כמו התמונה על הקיר שתמיד מתנדנדת.
ואני לא מצליחה.

אני חושבת עליך המון בימים האחרונים.
עליך. ועלינו.
ועליי.
על דברים טובים שמחזיקים בידיים,
על דברים עם תוקף. ובלי תוקף.
על הטעם,
שכאילו משתנה על הלשון.
על זיכרונות,
שיש בהם קסם.
ומיליון פרפרים לבנים..
במיוחד בשבילי.
על סוגים שונים של אהבות.

אני מלכת הדימויים
וההבטחות הגדולות.
נסיכה עם דמעות מזכוכית על הלחיים.
אתה לא מתמודד טוב,
עם הפנים העצובות שלי.
אני לא מתמודדת טוב..
בלי גבולות.

ואיך שבא לי,
להכניס אותנו חזרה לתנור
וליצוק מחדש.
להוציא מהפריזר..
כמו הסופלה שקניתי בצהריים.
עשרים שניות במיקרו..
וזה חם בבטן.
ומורח חיוך מתקתק.

בא לי לתקן אותנו.
לשחזר אותנו.

בא לי שתאמין בי.