תנו לי ללכת

הכאב חדר לגופי, במלוא עוצמתו.
כול גופי רעד, הרגשתי שאני נשרפת.
ידיי החבולות הושטו להגן על ראשי, אבל זה היה פשוט מאוחר מידי.
קבוצות של אנשים התקהלו מסביבי, לא היה לי איך לגרש אותם.
פי היה יבש, לא הצלחתי לדבר.
ידיי כאילו היו רדומות.
ראשי כאב כול כך, הכאב רק הולך ומתחזק.
עיניי ניסו להבהיר כול תמונה שניסו לראות, אך זה לא עזר הכול מטושטש.
אולי זה בגלל הדמעות שזולגות מעיניי?
לא ידעתי להבחין בין אף אחד, או בין לעשות את הדבר הנכון או פשוט לברוח.
דיי, תפסיקו בבקשה.
ניסיתי לצעוק, אך שום קול לא יצא מפי.
תפסיקו לגעת בי, זה רק מחמיר את המצב.
צרחתי מבפנים.
דיי! פשוט תנו לי ללכת.
תנו לי להרדם, ולא להתעורר.
תנו לי לשקוע בתוך מיטתי הקרה.
תנו לי לשכוח את מה שקרה.
תנו לי ללכת, כי זה מה שארצה.
תנו לי ללכת, שאוכל להיפרד מכם יפה.