תשמור לי כוכב

אמא אומרת,
שהגיע הזמן לעלות על דרך חדשה.
לשים את העבר..
מאחור.
כי לכל מנעול, יש דלת.
או משהו.

אבל לי יש חור בלב
חץ וקשת שבורים בצד הדרך
וכאב ראש גדול.
איך הלילות יותר קרים.
וריקים.
בלעדיך.

זיכרונות שבורחים,
מקופסת הנעליים הרעועה שלנו..
כמו נשיקות רכות מידי
וחיבוקים ארוכים מידי.
חיוכים מתוחים מידי
ורגש גדול.

הפרצוף שלך נמרח לי,
על כל הרצפה.
יש לך חיוך של קסם.
כזה שגורם,
אפילו לחלקים הפנימיים שלי..
לחייך כמו מפגרת
אל הרצפות הריקות.

אני אוהבת,
איך שאתה מסתכל עליי.
במבט שהוא קשת רגשות שלמה..
וגם בלי מילים,
ממלא אותי.
רעב כבד של לילות אבודים
וחלומות מתוקים לקינוח.
איך שהלב הפועם ממכר.
היופי..
בשתי נשימות שהופכות לאחת.

ואיך שעכשיו,
השקט יושב רגל על רגל,
בקצה השולחן.
כמו השטן..
הוא מחכה לי בסיבוב.
והחדר ריק וקר
ואתה רחוק ממני אלפי שנות אור
ומחשבות תועות.

ואני מרגישה כאילו..
גנבו לי את כל הרמזים.
כאילו המטמון,
אבוד לגמרי.
כאילו אני לא אמצא אותנו שוב..
כבר לעולם.
את החיוך החצי ממזרי שלך,
שמתחבא בחושך מאחורי הדלת.
את האש בחיבוק.

וזה כאילו,
הכוס שלי מתרוקנת
בעוד שלך מתמלאה.
שעכשיו זה רק משחק..
משוך בחבל.
וכולי התמלאתי בוץ.
וכולי נותרתי עם ברכיים פצועות.
וידיים ריקות.
ואיך שהלחיים כואבות..
מלחייך הפוך.

וכמה קל לגעגוע,
להסתנן אל מתחת לעור
ולשרוף בוורידים,
עד כאב אמיתי.
עד שלא נשאר לי,
אלא להרים ידיים.
איך שנשברו לי כל הכלים..

מצחיק לחשוב,
כמה הייתי מאוהבת בך פעם.
מצחיק כמה..
אני אוהבת אותך עכשיו
(גם אם לגמרי אחרת).
כמה מלאות הדמעות שלי.
שזולגות וזולגות,
בלי שאיש ימחה אותן.
ואני נותנת להן ליפול לי על הלחיים,
כאילו היו משאלות כוכבים..
שרק מחכות..
שתבוא..
ותקטוף אותן.