׳האונס׳- שיר שלישי

״הלילה ירד,
הירח עולה,
והוא העד היחיד למה שקורה.

כוכבים מנצנצים,
גלים מתפקעים,
ורוח מקפיאה נושבת בין העצים.

עץ יחיד נוטה מטה,
מטיל את צילו ארצה.
בחיקו יושבים,
ארבעה נערים,
שותים, את יגונם מטביעים.

העקשנות גברה,
היא סרבה להקשיב,
כוחה הוא זה שהכאיב.
בדרך זו היא צעדה,
אל סופה וגורלה היא מעדה.

הראייה היטשטשה,
השפיות ננטשה,
ובליבם, החיה התפרצה.

רגלים נואשות לברוח,
ידיים נלחמות בכוח,
העור החם והנשימה המרה.
זרועות שריתקו את הגוף לאדמה.

קול צרוד זועק לעזרה,
בתחינה שדורשת תקווה.
צעקות נבלעו אל מטפחת כחולה,
נגיעות שהכתימו את כבודה.

וייפחות של בכי עז,
הלילה נשמר כרז.
והיא לעולם תזכור,
את אותו לילה נטול אור.

השמיים עדיין כחולים,
השמש נותרה זהובה,
העננים לבנים כסיד,
אך קולה מסרב להעיד.

שנה חלפה,
ולעיר הולדתה חזרה.
חלומות שבורים,
מתפוררים הם לרסיסים,
חייה הפכו לאפורים.

ועיניה לא יביטו שוב אל הים,
אהובה עזב,
הותיר אותה שם.
ושמועות העם נפוצות,
על ארבעה נערים
ונערה אחת, בליל חצות.״