׳חומות בלב נוקשה׳

׳חומות בלב נוקשה׳

״להבין אותך,
לשמוע, 
להקשיב, 
להפנים ולהגיב. 
אתה כל כך נוקשה,
וזה כל כך מקשה.
אין לך מושג,
עד כמה שליבי מודאג.
לספוג כל כאב,
לדעת שליבך כואב.
להאזין לכל תלונה,
למחות כל דמעה.
אני שונאת כשאתה קובע,
׳את בחיים לא תביני׳,
׳את לא מבינה׳.
אילו הייתה יודע כמה השתוקקתי,
כמה ייחלתי, כמה כמהתי…
שרק תעזור לי,
ניסיון שתיתן לי,
שתשתף אותי.
ואני מבטיחה שלא תדע כישלון,
אותך לא אוביל לאבדון.
ואולי אני אף פעם לא אהיה מסופקת,
כי כשמדברים עלייך זה עושה אותי מאושרת.
ואתה שונא את היחס הזה,
לטענתך נוהגים בך בדומה ל׳נכה׳.
אבל האמת שזה מספיק לי,
לדבר עלי נדמה כמיותר,
אולי כי אתה לא יודע מה לומר.
אתה מועיל לי כשאתה מקשיב,
בראשך מניד,
מהנהן כמבין.
איני זקוקה למילים מנחמות,
רק לכתף איתנה וחזקה,
שלא תנטוש אותי בעת צרה.
ובשבילך אהיה משקפי שמש,
מטריה וקרם הגנה.
אהיה לך אמצעי לדבוק במטרה,
אגרום לך לא לאבד אמונה,
אז רק ׳בבקשה׳,
אני לוחשת בתחינה.
שתף אותי בכאבך,
אל תשמור שתיקתך,
אל תפנה מבטך. 
אל תשקר או תדבר לא ברור,
איני רוצה לחצות את הגבול האסור.
ספר לי,
גלה לי,
עזור לי להבין,
מה אותך כה מטריד?
כיצד לטובתך אוכל להעיד?.
להעלים כל מכאוב ודאגה, 
אותם למחות מעל פני האדמה.
מה אוכל לעשות?,
התאמר לי?,
כדי שפנייך לא יהיו עוד רטובות,
בהן לא יופיעו עוד דמעות.
שחיוך תמיד על שפתייך יהיה נסוך,
מצידי תחייך גם חיוך נבוך.
רק דע שאני כאן,
אעזור לך לדעת לפנות לאן,
גם בעליות,
גם במורדות.
רק אל תשכח אותי,
שכן מבחינתי אתה חלק מגופי.
כי איתי מותר לך להיות שטותי,
או אפילו אנוכי,
והכי חשוב, אמיתי.
ותפילה אחת מתגבשת בנבכי ליבי,
משאלה עליה אני חוזרת במוחי,
את משקלה אני נושאת עימי.
והיא שלמרות הכל תישאר כאן לצידי,
זכור את עזרתי.
ואת דמותי לעולם לא תשכח,
ליבי בידך, אותו אל תמעך.״