מכשפה?-תחרות הסיפורים של יואב

אחזתי בידו של דייויד בחוזקה, ידו הייתה קרה, עורו החיוור בהק בשמש הצהריים שחדרה מבין עצי היער, עיניו החומות התבוננו בכלום ופניו היו אטומות רוח קלילה העיפה את קצוות שיערותיו שנצבעו לא ממזמן בכחול פסטלי שדהה מהשמש המרובה
"את חייבת לנסות שוב, אם לא תנסי את לא תצליחי" הוא אמר ועזב את ידי צועד כמה צעדים אחורה ונעצר.
עצמתי את עיניי והושטתי את ידיי קדימה, התרכזתי וחשבתי על כל מה שקרה לי בימים האחרונים
גיליתי שהחבר הכי טוב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי הוא ערפד, אימי האמיתית היא מכשפה ואני רק רציתי להיקבר חיה מתחת לשאול אפילו, פקחתי את עיניי שנצבעו בלבן ומידי יצאה להבה יחידה שנחתה על האדמה והדליקה את העלים היבשים, צחקתי והבטתי בדייויד
"פיטר יכול להתגאות שהוא גילה אותך, את צריכה להודות לו שהוא ליווה אותך" אמר וחייך חיוך אדיש, מחקתי את החיוך שלי והבטתי באש ששרפה לאיטה את העלים עד שכבתה.
"אני אודה לו בהזדמנות הראשונה שתהיה לי, עכשיו אפשר לחזור לשאר הם בטח רוצים לדעת שהצלחתי להשתלט על הכוח שלי" אמרתי והבטתי בו בתחנונים
"כן אבל יש לי עוד משהו אחד לעשות לפני שנחזור" הוא מר ותפס את ידי ומשך אותי אליו, כתפיי קפצו למעלה וגופי נמתח
"עוד מבחן מוחי?" שאלתי אותו ועיניו נראו רכות פתאום, כאילו אור נר נדלק וחים את ליבו
"לא נראה לי" הוא אמר ונישק אותי, הנשיקה שלו הייתה אגרסיבית אבל רכה בו זמנית, עצמתי את עיניי ונימשכתי אליו מקרבת את עצמי לגופו שהרגיש פתאום פחות קר.
כשנפרדנו מבטו חזר להיות אטום, אבל הוא נראה שונה, כאילו משהו מהרגש שהיה לי נשאר בתוכו והוא הרגיש בזה גם
"עכשיו אפשר לחזור" הוא אמר והרחיק אותי באיטיות ממנו צועד במהירות חזרה למחנה המאולתר שלנו. נגעתי בשפתיי ועצמתי את עיניי מנסה לחרוט את הרגע ההוא בזיכרוני, זרם עבר בגופי ופקחתי את עיניי ראיתי שלהבת אש קטנה לצידי שתפסה צורה של חתול חייכתי וליטפתי אותה הלהבה לא הייתה צורבת אבל יכולתי להרגיש את החמימות שלה.
סוף סוף השלמתי עם העובדה שאני חצי מכשפה וקיבלתי את החיה המלווה שלי, או יותר נכון במקרה שלי היסוד המלווה שלי.