קטע ללא שם- לתחרות של נסיכה של שבת

(*הקטע כמובן מבוסס על דמויות מהסיפור שלי, זה שאני לא מפרסמת. אשמח גם לתגובות :))

"אתה חייב להקשיב לי, יש כאן טעות חמורה!" מאל ניסה להמשיך לשכנע את אחיו החדש שהצדק לצידו, אבל ללא הועיל. ניר היה בטוח בדעותיו, והוא לא הסכים לתירוצים שלו. הייתה לו סיבה טובה.
"טעות? כן, ברור שיש כאן טעות!" הוא השיב בעוינות. "אתה מנסה לשכנע אותי להצטרף אלייך, אחרי מה שעשית לי?" הוא השפיל את מבטו ובחן את ידיו החיוורות. הפצע שעל צווארו עדיין כאב והציק לו מאוד. רק המחשבה על מה שבטח קרה, שלשמחתו הוא לא זוכר, העבירה בו חלחלה.
"בבקשה-" מאל התקשה להבין אותו.
"לך קל להגיד. אתה… ערפד כל חייך." ניר התקשה לומר את המילים האלה. "עד עכשיו בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, ועכשיו אתה אומר לי שאני ערפד בעצמי? אתה אומר לי שאני אח שלך?" טון הזלזול ניכר בקולו.
"כן." מאל השפיל את מבטו.
"יש לך מושג כמה שגוי זה?"
"ככה זה היה תמיד." הסביר. "בסופו של דבר תקבל את זה ותלמד לחיות עם זה, ואתה תאהב את זה."
"א-אני לא חושב."
מאל חייך. ההיסוס בדבריו של ניר היה הקדמה למה שהולך לקרות. ככה הוא לפחות חשב. אבל עברו כמה שעות, ולאחר שהוביל אותו ל- בית החדש שלו, הוא נשאר לבד. ניר נעלם כשמאל היה עסוק בהתמוטטות שלו. התמוטטות רגשית שמעולם לא חווה.
הוא נשאר בתוך הבית החשוך. חובק את רגליו ומכסה את ראשו, מנסה להכחיש את המראה המזוויע בתוכו הוא נמצא. הוא ניסה להסתיר את קולות הייבוב והבכי העמומים שלו. טבח נורא התרחש בבית. כולם- מתים. משפחת הערפדים הגדולה ביותר נעלמה בלילה אחד. טוב, כמעט נעלמה, כי נשארו רק שניים. הם.
דלת הבית הגדולה חרקה כשנפתחה. קולות צעדים כבדים ואיטיים ניגשו אליו.
"היי." הקול השקט והמוכר פנה אליו מלמעלה, בפעם הראשונה. ניר היה נמוך יותר ממנו, ועכשיו, כשהוא יושב, הוא נאלץ להרים את ראשו כדי לראות אותו.
"אה- היי." הוא השיב בקול חנוק. ניר הושיט לו את ידו, ומאל תפס בה מיד, ונעזר בו בשביל לקום. הוא משך אותו והוציא אותו מהבית. הוא סגר את הדלת אחריהם.
פיסת הכוח האחרונה שהייתה בתוכו צנחה יחד עם גופו על המדרכה. ניר מיהר לאחוז בו בשתי ידיו ולהניח אותו בעדינות על הקרקע כשהוא ישוב.
"למה?" מאל שאל אותו. ניר נד בראשו והרים את כתפיו.
"לצערי, צדקת." השיב לו. "אבל זה לא אומר שאני מחבב אותך."
חיוך קטן ומרוצה עלה על פניו של מאל. "אז, אם כבר חזרת, רק רציתי לומר לך-"
"אתה לא צריך להגיד לי כלום." ניר קטע אותו.
"לא, אני צריך." מאל התעקש. הוא נשם נשימה עמוקה לפני שהמשיך. "רציתי לומר לך שאני מחבב אותך." ניר כיווץ את גבותיו והתרחק ממנו, רק ליתר ביטחון. מאל התבלבל אך הבין מיד. "לא כך, חוטא. התכוונתי לומר שעקבתי אחרייך לפני כן, ובחרתי בך בשביל להיות אח שלי. זו מעין מסורת, כשערפד מגיע לגיל המתאים הוא עושה מעין טקס- לצרף מישהו למשפחה. אני רציתי אח בגילי, ו-"
"הוא כאן…" ניר השלים אותו.
"באמת?" מאל שאל בתהייה.
"כן. אני מניח שכן."
מאל העביר מבטים חטופים סביב ומיהר לקום על רגליו. ניר קם אחריו בסקרנות. "אנחנו לא בטוחים כאן." הוא אמר.
"אז, לאן אפשר ללכת?" ניר שאל אותו.
"אני מכיר מקום. בוא."
הם עזבו ביחד. לא בטוחים מה עליהם לעשות עכשיו. מאל, בעיקר. הוא לא סיפר על כך לאף אחד, בגלל שפחד מדי, אבל הוא כבר חווה את מה שקרה עכשיו. לא במציאות, אלא בחלום. היו לו כמה וכמה חלומות קטנים ומציאותיים מדי בזמן האחרון. אף אחד מהם לא הטריד אותו, לשמחתו, אבל הפעם… הפעם החלום הזה התגשם. כל פרט ופרט. הסיוט השחור הפך למציאות איומה.
אילו היה אומר משהו, יכול להיות שכל זה לא היה קורה? הוא לא יכול לדעת. הוא העדיף לא לחשוב על זה. הוא העדיף לשכוח מזה. הוא, הם, היו חייבים לברוח.
ציידים. אלה היו ציידים. הוא ידע. אבא שלו תמיד הזהיר אותו מהם.
יום אחד, הוא ינקום.