תכתיבי החברה (לתחרות של פפר שלב 2)

יום אחד, טומי וג'ינה טיילו ברוגע בפארק. השמיים היו בהירים, הציפורים צייצו על העצים.

הם היו מאושרים יחדיו, כרגיל. הם לא דיברו, למשך כמה דקות. שכן הקשר ביניהם היה כל כך עמוק שאף לא הרגישו צורך לדבר. וחוץ מזה, ששניהם סבלו ממילים לא מעט במהלך חייהם, אז הם ידעו בליבם מה שהרבה אנשים לא ידעו – שמילים הן לא הכל.

אך לבסוף, החליטו לדבר ביניהם בכל זאת. הם דיברו על עצם העניין, שמילים הן לא הכל, שכן שניהם חשבו על כך בזמן השתיקה ששררה ביניהם. וכאשר טומי אמר שהרבה אנשים לא יודעים זאת, לפתע שמעו מאחוריהם קול לא מוכר אומר –
"לצערי אתה צודק"

טומי וג'ינה הסתובבו בבת אחת.
"מצטער שצוטטתי לכם", אמר האיש המסתורי.
"בגיל שמונים לפעמים כבר קצת משעמם מדי ואז מקשיבים מה יש לצעירים להגיד", הוסיף.
הוא אכן נראה זקן. שיערו היה לבן כשלג, ופניו היו מקומטות.

"ובכן… איך קוראים לך?" שאל טומי בתמימות.
"אוי, שכחתי להציג את עצמי." אמר האיש הזקן. "אני מיכאל."
"איך קוראים לכם?" הוסיף, בוחן אותם עם עיניו הכחולות.
"אני טומי, וזאת ג'ינה" אמר טומי.
"ובכן, נעים להכיר" אמר מיכאל.
"אממ… נדמה לי שאני אמור להשיב לך נעים להכיר, אבל אני לא חזק במוסכמות חברתיות…"

"מעולם לא, לא ארשה זאת כל עוד אני חיי"
"מה זאת אומרת?" שאל טומי בפליאה.
"אתה תגיד לי מה שאתה רוצה, לא מה שהחברה הזאת שאנחנו חיים בה מכתיבה לך להגיד. זה ברור לך?"
"אבל… החברה הזאת היא בכל זאת החברה שאתה חי בה."
"אמנם, אך בדרך כלל אני מעדיף להתעלם מכך…"

"אני נוטה להסכים עם מיכאל" אמרה ג'ינה, לאחר שהייתה שקטה לזמן מה. "אני לא מאוד אוהבת את החברה שבה אנו חיים. בהחלט יש לא מעט דברים שהיא מכתיבה שאני מעדיפה הרבה פעמים להתעלם מהם." הוסיפה.
"ובכל זאת, יש לטומי נקודה. זאת אכן החברה שבה אנו חיים. ולכן, אני מאמינה, שכל אחד צריך למצוא את נקודת האיזון שלו, בין להקשיב למה שהחברה מכתיבה לבין לא להקשיב. אצלי למשל נקודת האיזון היא הרבה יותר לכיוון לא להקשיב, אבל זאת רק אני".

טומי ומיכאל הביטו בה בתדהמה, הם לא ציפו לנאום כל כך ארוך בנושא.
"יש לך חברה חכמה", אמר מיכאל לטומי.
טומי הסמיק.
"מאיפה… ידעת שהיא חברה שלי?" שאל טומי, מבולבל.
"תחושת בטן…" אמר מיכאל במן חיוך שובב כזה, שיותר מאפיין בן שמונה מאשר בן שמונים.
למרות גילו, היה נראה שיש משהו ילדותי במיכאל הזה.

"אם כבר מדברים על תחושת בטן…" אמר מיכאל.
"מה דעתכם ללכת לאכול איזה משהו? אני גווע ברעב."
"נוכל כמובן להמשיך לדבר על החברה אם אתם רוצים."

טומי וג'ינה הביטו זה וזה והגיעו להסכמה ללא מילים.
"כן" אמרו באותו זמן ובאותה החלטיות.