עיר של גיבורים- פרק 6- נכנסים לשדה הקרב

(מי שלא שם לב, פרסמתי את הפרקים הקודמים של "עיר של גיבורים" ו"מצוד הנבלים" לפני שבוע בימי רביעי וחמישי במקום בחמישי ושישי, אז מי שלא ראה, שיכנס ויקרא לפני שהוא קורא את הפרק הזה! :ם)

"אני איירון מן. החליפה ואני הם אחד."- טוני סטארק, איירון מן

דלת חדר המנוחה נפתחה בחריקה רגועה, ולתוכה נכנסו כל מתלמדי הפרויקט. טסה, טאי, מק, דאש ואליה, כל אחד מהם ידע שהדבר האחרון שהם צריכים לעשות זה לשבת ללא מעש ולהתנהג כאילו הכל בסדר.
הכל לא בסדר.
חמישה ממאמני הפרויקט שלהם מחוסרי הכרה ממתקפה של חומר לא ידוע, השאר אובדי עצות, או רחוקים מאוד מלדעת מה קורה. אי אפשר שלא לדאוג בגלל זה. אי אפשר לשמור על שקט, והוא אכן לא נשמר זמן רב כל כך.
"אנחנו לא יכולים להיכלא פה." מק היה הראשון לדבר. הוא נשאר עומד בצמוד לדלת, מחכה שמישהו יפתח אותה ויאמר להם שהגיע זמנם לפעול. מי שהכיר אותו מספיק זמן ידע טוב מאוד שהדבר הראשון שיש בראשו תמיד הוא לתקן את המעוות. הוא לא היה יכול לתת למישהו אחר לנסות לעשות את זה. הרצון העז הזה רק התגבר ברגעי משבר כמו זה.
"אנחנו לא כלואים." דאש ניסתה להיות אופטימית, כהרגלה, אבל אפילו היא די חששה.
"הם לא נותנים לנו לצאת, ברור שאנחנו כלואים." אליה, שהתיישבה על הספה שבמרכז החדר ומול הטלויזיה, הצטרפה לדעתו של מק. "הא, למה אני כאן בכלל?" היא נאנחה.
"אם לא טוב לך, את מוזמנת ללכת." מק תקף אותה בקול קר. כנראה שלא היה לו אכפת שהיא צידדה אותו לפני רגע.
אליה הרימה אליו את ראשו ועיקמה את פיה בעצבנות. "הייתי עושה את זה, אבל, אתה יודע, הם לא נותנים לנו לצאת."
"אני בטוח שאת מסוגלת לחשוב על משהו." הוא השיב לה.
"די!" טאי פנה אל שניהם בצעקה מאופקת. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שנתחיל לריב אחד עם השני. אנחנו באותו צד, אתם צריכים לזכור את זה." הוא הפנה את מבטו והסתכל על טסה. היא נשענה עם ידיה על משענת הספה הבהירה עליה אליה ישבה ובהתה ברצפה בשקט. "ומה איתך, טס?" הכינוי שנתן לה גרם לה להרים את ראשה. "את שקטה."
היא הסתכלה עליו בעיניים גדולות. "אני- אני פשוט דואגת. זה הכל."
"כולנו." הוא הסכים איתה. "אבל יהיה בסדר."
"איך אתה יכול לדעת?" היא שאלה, מנסה להדחיק את החששות והספקות מליבה, ללא הצלחה. הם היו אלה שקבעו מה הוציאה מפיה. "ג'רוויס לא זיהה את החומר הזה, איך טוני וברוס יצליחו לעשות את זה לפני שיהיה מאוחר מדי?"
"ג'רוויס הוא רובוט." הוא הזכיר לה.
"ג'רוויס היה ויז'ן." היא הזכירה לו בעצמה. "ו-ויז'ן היה מסוגל להכל, הוא היה אדם אנושי בדיוק כפי שהיה רובוט מכאני." היא נאנחה. "אילו היה כאן אולי הוא היה יכול לחשוב על משהו."
טאי נאנח. "את חייבת להפסיק לסמוך רק על מכונות, טס." הוא התקרב אליה להמשך החלפת הדברים, כי השיחה שניהלו הפכה ללא נעימה כדי לחלוק אותה עם השאר.
"כבר איבדתי את האמונה שלי בבני האדם, טאי." היא אמרה לו בשקט. "אם לא אבטח בהן, במי אוכל לבטוח?"
"בנו." הוא הדגיש את מילותיו. "אנחנו השותפים שלך."
"אני מצטערת, טאי." היא העבירה אליו מבט בוחן. "אבל אין לי שותפים. רק קולגות." היא השפילה את עיניה. "אני לא יכולה לאבד מישהו נוסף."
"את לא תאבדי." הוא אמר לה. "אם תפסיקי לחשוב שזה יקרה." הוא הניח את ידו על כתפה, מנסה לעודד אותה. היא העבירה את מבטה אליה, ראתה את ההבדל בין גופה הקטן והחטוב לעומת שלו, והסתובבה והתרחקה ממנו, השאירה אותו עומד שם בעוד היא ניגשת לשבת על אחת המיטות שבקצה החדר.
היא התיישבה ולקחה נשימה עמוקה. היא השעינה את ראשה על ידיה והחלה לחשוב. היא לא הספיקה להגיע להארה עיקרית, וכבר נשמע קולו של הקפטן ממכשיר התקשורת שניצב על הקיר לצד הדלת.
"תגיעו למעבדה, מהר!" זה כל מה שהוא אמר, ולפי הטון המהיר והמדאיג שלו, הם כלל לא חשבו על להשיב לו לאישור. הם ברחו ממקומם, רצו הכי מהר שיכלו לכיוון החדר שבו הקפטן נמצא, המעבדה, איפה שטוני וברוס היו.
טוני וברוס.
כשטסה נזכרה שהיו שם, היא החסירה צעד וכמעט מעדה. למזלה, היא הצליחה לחזור לאיזון בזמן לפני שמישהו אחר ישים לב. היא הייתה מאחור, שוב. הפעם לא כי לא התאמצה, אלא בגלל החשש שלה לגלות מה קרה שהצליח להפחיד אפילו את מנהיג צוות "הנוקמים".
כשהדלת נפתחה, וכולם יצאו, היא שמעה קודם כל את בהלתם השקטה. הם היו לפניה, והיא יכלה רק לצפות דרך חריצי החלל שבניהם על גופותיהן של ברוס וטוני ששכבו על הרצפה, כאילו היו ללא רוח חיים.
"טוני!" היא פילסה את דרכה בניהם ולא היה לה אכפת שאולי הכאיבה להם. היא רצה אליו בזריזות וכרעה מעליו בבהלה. היא עשתה כפי שסטיב עשה, לפניה. "הוא…?" היא חששה לשאול.
"אותו חומר כמו קודם." סטיב הציג לפניה את חיצי ההרדמה הקטנים שהחזיק בידיו. היא נרגעה במקצת. "הפעם ירו עליהם."
"אבל… זה לא יכול להיות גרוע יותר אם זה עבר דרך מערכת אחרת?" היא שאלה.
"אני לא מבין בזה, אבל ג'רוויס לא מצא משהו שונה ממה שקרה לשאר." הוא הסביר לה, ולשאר המתלמדים שלבסוף החליטו לגשת אליהם. כולם התקרבו, חוץ מאליה, שנשארה עומדת במקומה, קפואה ומנותקת. סטיב הרים את ראשו אליהם, והתרומם לעמוד על רגליו. "אנחנו ניצודים." הוא אמר להם.
"בידי מי? הידרה? מ.ר.מ? ששת המרושעים? הנוקמים האפלים? אדוני הרשע? נבל עצמאי כלשהו?" דאש החלה להיכנס ללחץ. "יש יותר מדי אפשרויות!"
"תירגעי." טאי ביקש ממנה ברוגע, היא הנהנה והשתדלה לשמור על קור רוח.
"אנחנו בודקים את זה." סטיב אמר להם.
"בודקים? זאת אומרת, עכשיו?" מק שאל.
"עשיתי שיחה." סטיב אמר.
"אדון רוג'רס, גברת היל הגיעה." ג'רוויס הודיע לו, וחשף את המסתורין שבדבריו. "היא נמצאת במנחת המסוקים, לומר לה שאתה פה או שתיגש אליה?"
"אני אגיע אליה. תודה לך, ג'רוויס." סטיב אמר, וחזר לדבר אליהם. " 'המגן' נכנסים לתמונה. זה גדול יותר ממה שחשבנו." הוא הסביר. "אני רוצה שתתלבשו."
כולם שתקו. דאש הורידה את מבטה אל גופה, הסתכלה על בגדיה, הרימה את ראשה מחדש, ולא הבינה.
"את החליפות שלכם. אני רוצה שתלבשו את החליפות שלכם." חצי חיוך עלה על פניו כשהסביר את כוונתו מחדש. עכשיו הם הבינו, והרגישו במבוכה קלה ומובנת. בכל זאת, זו הייתה הפעם הראשונה שהם לובשים את החליפות- בזמן אמת. "כדאי שתזכרו שזה חלק מהקונספט."
"כן, ברור." טאי הנהן ופנה להסתובב ולעשות כהוראותיו. מק ודאש הלכו איתו, לעשות כמוהו.
טסה ואליה נשארו היכן שהיו. להן לא היו חליפות ללבוש.
"תעזרו לי להביא אותם לחדר שהכנו." הוא ביקש משתיהן.
"איזה חדר?" טסה פנתה אליו ולא שינתה את תנוחתה. היא המשיכה לזגזג במבטיה בינו לבין טוני הרדום.
"את תראי." הוא אמר לה, והיא ראתה ועוד איך.
מתברר שבקומה התחתונה, זו שמעל לקומת "השדה" ומתחת לקומת הקרקע של הבניין, נמצא חדר חירום. אבל לא חדר בו מתחבאים בזמן מלחמה, אלא חדר לאלו שאבדו בה. המראה היה מרטיט, ונוראי לחשוב עליו, שלא לדבר על כך שהן בחנו אותו מבפנים.
הוא היה חשוך כמעט לגמרי. מנורות אחדות על הקירות האירו אותו בערפול, וחשפו את מספר השולחנות הרב שהיה שם. אלה היו שולחנות מתכת, מהסוג שאפשר למצוא בחדרי ניתוחים, או בחדר מתים.
"אני יודע מה אתן חושבות." סטיב אמר להן והתקדם לאחד השולחנות בכדי להשכיב את טוני עליו. בדרכם לשם הוא הניח את גופו על כתפיו ושמר עליו שלא יקרה לו דבר. טסה ואליה סחבו את ברוס ביחד, וניגשו להשכיב אותו על השולחן הקרוב אל טוני.
המראה שלהם שם, למרות שלא היו מתים באמת, היה מרתיע, ומדכא. יום אחד, מי יודע, אולי ייאלצו להשכיב אותם שם שוב, וזו תהיה הפעם האחרונה. אף אחת מהן לא רצתה לחשוב על זה, זה היה נראה על פניהן למרות שלא אמרו דבר.
טסה הסיטה את מבטה מהם והתקרבה ליציאה, במטרה ללכת משם כמה שיותר מהר.
"אני מצטער." סטיב הוסיף לומר להם.
"אל תצטער." היא פנתה אליו אך לא זזה ממקומה. "זו לא אשמתך."
שלושתם עלו חזרה לקומה האחרונה, לכיוון מנחת המסוקים. החדר כבר עבר את הטיהור הנדרש, ועכשיו, היה אפשר לראות הכל, והיה אפשר לראות את גופותיהן השרויות של חמשת הגיבורים- עין הנץ, הפנתר השחור, הלפיד האנושי, אנטמן ודוקטור סטריינג', שכובות על הרצפה כשהם בתרדמת, מחכים שייקחו אותם לחדר הזוועות, כפי שטסה החליטה לקרוא לו בראשה.
סטיב פתח את הדלתות לכיוון מנחת המסוקים, והסוכנת מריה היל ניצבה מולו מרחוק, כשמאחוריה מסוק של ארגון "המגן". היא לבשה את החליפה הכחולה הכהה שלה שסמן הנשר של הארגון תפור על זרועה העליונה. שיערה החום הכהה היה אסוף, עיניה הכחולות בהו בקפטן שהתקרב אליה, וחיוך קל אך רציני מאוד ניצב על פניה. היא שילבה את ידיה וחיכתה.
"קפטן," היא פנתה אליו בקול לפני שהגיע. "כשאמרת שמדובר ברעל פחדתי להיכנס, אבל זו לא הייתה סיבה טובה לייבש אותי כאן."
"אני יודע, אבל האמת היא שעשיתי משהו חשוב אחר." הוא הסביר לה. "את יכולה להבין."
היא הנהנה בקלות עם ראשה, והסיטה את מבטה מעט לאחורי גבו. "הו," מבטה התמוגג מהמראה שראתה שם. הוא הסתובב להסתכל וקלט את טאי, מק ודאש באים לקראתם, לבושים בחליפות הרשמיות שלהם, עדיין מחוסרי כינוי שבוודאי יבוא אחר כך, ומזכירים כל אחד את המאמן האישי שלו. "אני יודעת שזה לא הזמן, אבל הם פשוט חמודים."
"כן, אני לא חושב שזה הזמן." סטיב הסכים איתה.
"אז, אבא," טאי פנה אליו. "מה עכשיו?"
"עכשיו, נילחם."